<h1>רבינו אשר מלוניל על בבא מציעא</h1>
<h2>דף מז:</h2>
[אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות וכו'. וכתב הגאון ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזבינא ואיתניס לדמוכר איתניס. וכתב הרב ר' זרחי' ולי לא נראה כן, שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתיה בעולם כו' א"י לחזור בו. וכו'. וההיא דאמרינן במס' חולין [פ"ג ע"א] לפיכך אם מת מת ללוקח והא לא משך כו' ועוד שהלוקח לא לקח אלא חלק מן השור העומד לשחיטה] והוה ליה כלוקח בשר, ואין בין בשר שחוטה לבשר תמותה שינוי צורה אלא כמו שיש בין יוקר וזול. אבל היכא שאין בעין המקח, שאבד או שנשרף, דליתיה בעין, לא מצי הדר ביה. ואע"פ שאין כן דעת הגאונים. כך נראה לי. ע"כ. וההיא דמסכת חולין, איכא לפרושה נמי דלאו אאם מת מת ללוקח קאי, אלא אכופין את המוכר לשחוט קאי, אמאי כופין הא לא משך, וכיון דמצי הדר ביה היאך כופין אותו לשחוט דילמא הדר ביה. ומשני בשמשך. אי הכי אימא סיפא בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר והלא משך. דבשלמא אי בשלא משך מיירי ניחא, דמת למוכר ומצי לוקח הדר ביה. דאע"ג דאמרינן דליתיה בעין לא מצי לוקח הדר ביה, הני מילי במקח דפרע כל המעות, דכיון [דיכול] הלוקח ליטול מקחו דמעות קונות מן התורה, כל כמה דלא הדר ביה בר[שותיה] הוא. אבל כיון דאין כופין המוכר לשחוט, ואי בעי לוקח לא מצי לכופו, ואינו יכול ליטול מקחו אם לא משך ניחא, דנימא דמצי הדר ביה וליתיה [בעין] דמותר, דהא אינו יכול הלוקח ליטול מקחו. ובכה"ג ודאי ברשותיה דמוכר הוא ומעות לא קנו בהא כלל. אבל אם איתא דבמשך עסיקינן קשיא אמאי מת למוכר. ומשני וכו'.
<h2>דף מח.</h2>
וכתב הגאון דדברים ומעות הם באבל אמרו, אבל דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו, מדאמרינן בקידושין [ח' ע"ב] בני רב הונא זבון אמתא אותיבו נסכא עלויה.
<h2>דף מט.</h2>
מילט לייטינן ליה. בית דין אומרין מי שפרע מדור המבול יפרע ממך. והלכה כר' יוחנן דערבון כנגד כולו הוא קונה, היכא שנתן לו מקצת דמים סתם וקאמר עד... סתם איפליגו בה רב ור' יוחנן. והלכה כר' יוחנן. ולא שאני לן [בין] מטלטלי למקרקעי (בעימן) [בענין] דאסמכ[תא] לא קני אלא כנגד מעותיו. והלכה נמי כר' יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. וכתב הרב ר' זרחיה בהמאור והני מילי בחד תרעא אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה, מידי דהוה אמעות לר' שמעון שהן קונות ללוקח לגמרי בחד תרעא, ובתרי תרעי לא קני אלא לענין מי שפרע, כדאמרינן באיזהו נשך [ע"ד ע"ב]. הכי נמי אמרינן בדין מחוסרי אמנה דבתרי תרעי קלש ליה איסורא ואין עליו דין מחוסרי אמנה. וראיה לדבר מהא דאמרינן [קדושין ח' ע"ב] בני רב הונא זבון אמתא עד אתו לקמיה דר' אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן. כדמוכח הרב אלפס [שאין כאן מי] שפרע. הילכך מאי דאורי ליה רב ל(ד)רב כהנא למיהדר בזביניה דכיתנא לא תימא כשמעתיה אורי, אלא אליבא דכולי עלמא אורי היכא דשקלינהו לדמי בתורת פקדון למה שכנגדם בלבד, ולא בתורת ערבון כנותן מקצת דמי המקח. ואע"ג דאמרינן עלה דאיתמר, לאו למימר דאזדא רב לטעמיה, אלא למסמכה לה משום דדמי ליה כי ההיא דאמר בשבועות וכו'. ובמתנה מרובה יכול לחזור בו, אבל במתנה מועטת אין יכול לחזור בו. וכל מקח וממכר [כמתנה] מועטת ד[מי].
<h2>דף מט:</h2>
הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר [שכר] לא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי. אבל במעשה קמא במאן דיהב זוזי אשומשמי וקא הדר ביה ואמר שקול זוזי ואיתניסו, כתב עלה רבינו האיי דאי בתורת דמים שקלינהו לאפקינהו למעבד בהו מאי דבעי, מחייב באחריותן, דהוו להו כהלואה גביה. ואפילו אמר למרייהו תא שקול זוזך (וכו') הדרנא בי, ליכא עליה דההוא מדינא למישקל זוזי עד דמקבל מי שפרע. הילכך [כל] כמה דלא קביל ברשותיה קיימי זוזי, וכי איתניסו ברשותיה איתניסו. כללא דמילתא דתגרי לוד, אין ביטול מקח לאונאה שוה שניהם חוזרין, וזה נתאנה חוזר, כל היכא שזמנם שוה ליכא בה לא רווחא ולא פסידא לתגרי לוד ולא שמחה ולא חזרה, [שהרי] מ"מ המקח חוזר ומתבטל. והם הכי נמי בין חזרת כל היום לחזרת עולם אם אין דבר נטפל בו אין בדבר הזה בלבד לא שמחה ולא חזרה. דלא עביד איניש למיהדר בתר יומיה. [ולעולם] (אלא) אין שמחתם וחזרתם, אלא בין כל היום ובכדי שיראה או בין מחילה לאלתר. ואונאה ואפילו בכדי שיראה או אפילו בששיעור זמן שניהם שוה, כיון שבזה המקח חוזר ובה המקח מתקיים איכא רווחא או פסידא. ולפום הכי מפרשינן כולה שמעתא. והנה היא כתובה בספר המאור בדרך הזה והולך בדרך פסק.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר וכו'. האי אשתות ואיתר על שתות קאי, דאי אפחות משתות נמי, קשיא מה בין [פחות משתות] לשתות. וכתב הרב ר' זרחיה [דיש מי שאומרים] דכי אמרינן בטל מקח שניהם [חוזרין, לאו] סברא דסמכא היא אלא דחייתא היא. דלא אמרינן הכי אלא משום דאכתי לא קים לן אי ביטול מקח לעולם חוזר או בכדי שיראה. ומשום הכי אתינן למימר דביטול מקח שניהם חוזרין לחלק בין שתות שהמאונה חוזר ליתר על שתות. אבל השתא דפסק רבא פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה כרבי נתן, ומתניתין דקתני מי שנתאנה ידו על העליונה, רבי יהודה הנשיא היא ולית הילכתא כוותיה. הילכך לא צריכינן למימר השתא ביטול מקח שניהם חוזרין. אלא מי שנתאנה הוא שחוזר בו ולא המאנה. וראיה לדבר מההיא דאמרינן בבבא בתרא [פ"ג ע"ב] אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש מאות בשש וכו'. ואנן חזינן דהאי סברא לאו [סברא מעליא הוא] אלא טעותא, משום דלא אמרינן שניהם חוזרין בביטול מקח אלא [כשהמתאנה] תובע לומר תן לי מה שהונאתני יכול המאנה לומר [לו הריני חוזר בכל המקח ולא] אתן לך מה שהונתיך. אבל אם המתאנה אינו תובע כלום לית דינא ולית דיינא שאין המאנה חוזר בו. ולעולם הא דאמרינן בגמרא ביטול מקח שניהם חוזרין הלכה היא. תדע דהא רבי יהודה הנשיא אית ליה ידו על העליונה ובכדי שיראה לתגר או לקרובו בזה ובזה, כלומר בין באונאה בין בביטול מקח. הילכך אית לן על כרחין למימר דאית ליה לרבי יהודה הנשיא ביטול מקח שניהם חוזרים. ומדרבי יהודה הנשיא נשמע לרבי נתן דהילכתא כוותיה, דהא לאו בהכי פליגי. ורבא נמי גמרי לזה ולזה בכדי שיראה לתגר ולקרובו מדרבי יהודה הנשיא לרבי נתן. [הלכך] ביטול מקח שניהם חוזרין הלכה היא. וכן השיב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובות שאלות.
אי אמרת בשלמא מוכר לעולם חוזר משום הכי חזרו. באריכות הזמן דכל היום, דאינון לא רווחי מידי ולדברי שניהם לעולם חוזר. ואי משום דאינון זבני והוו להו לוקח דהדרי בהאי שיעורא. וקס"ד דתגרי לוד שכיחי דטעו ורווחי בהא ואמאי חזרו. אכתי לא קשיא, דאע"ג דשכיחי דטעו לא צריכי כל היום לאחוויי, דבזמן מועט רמו אנפשייהו וחוזרין ולא רוחא מידי בזמן דכל היום. אי נמי רוב פעמים הם מוכרים ובפעם הזאת לוקחין הרבה ומוכרין פעמים רבות, ולא שכיחי דידעו כשהן לוקחין במכירה שהן מוכרין כך כיון דשכיח דטעו. קשיא אי מוכר כלוקח דמי אמאי חזרו. והלכה דמוכר לעולם חוזר. ובלוקח בטול [מקח]... אין עליו אונאה.
<h2>דף נא.</h2>
האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אמר רב יש לו עליו אונאה. ופסק הגאון כשינויא דרבא דשני דרב כרבי יהודה ובסתם יש עליו אונאה אע"פ שאמר על מנת שאין לך עלי אונאה. ובמפרש שאמר לו מוכר יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת [שאין לך] עלי אונאה אין לו עליו הונאה. ואע"ג דהלכה כרבי יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים הני מילי היכא דידעה וקא מחלה, הכא לא ידע דליחול. וצריך עיון, דהא בכל מקום הלכתא כשמואל בדיני והאי [הוי] דינא. ואי משום דאונאה איסור היא, הא לענין דינא פליגי אי משלם ליה מיד. ומתניתין לא קשיא, דאיכא למימר דרבי מאיר היא וברייתא דאמרה הנושא והנותן באמונה וכו' אין לו עליו אונאה פליג עליה... וכרבי יהודה. וצריך עיון ע"כ.
<h2>דף נב.</h2>
הכי קאמר, פחתה יותר מכדי אונאתה אסור לקיימה. דבכדי אונאה מותר לקיימה ומוכרה לפי דמיה. דאע"ג דלפעמים דנתאנה בה, אין ניכרת האונאה ויכול [הלוקח] להוציאה בסלע יפה ולא מפסיד מידי. אבל יותר מכדי דמיה אסור לקיימה ולמוכרה אפילו בדמיה, מפני שמרמה בה אחרים ואין יכול להוציאה דניכר לכל אדם. רבא אמר דאפילו בכדי אונאה אסור לקיימה. ולתרווייהו סבירא להו כרב הונא דאמר פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ. וכי קתני בסלע עד שקל דנפל לנורא ופיחתה בחד זימנא.
<h2>דף נב:</h2>
מאי ביפה בתורת יפה. וה"ק כשבא לפורטה, פורטה בשוה לפי דמים שלה, וכל אדם הקונה אינו לוקח אלא פחות מכדי דמיה, לפי שאינו יכול להוציאה אפילו בדמים שלה, דכל אדם מתירא שמא יהא הפחת כדי כך. כשבא לחללה יהא מחללה יפה כתורת יפה, כמו שמוציא כלי יפה ששוה כהעדפה מה שמחלל עליה [דס"ד כמו שהקונה אינו לוקח אלא פחות מכדי דמיה] כך כשמחלל על זה הסלע לא יחלל עליה אלא פחות מכדי דמיה. והכי קאמר כשנותנה למעשר שני בדמיה לפי שאינה [אלא] נפש רעה כשאין אדם לוקחה בדמיה, שאפילו בדמיה אין אדם שרוצה ללוקחה. וסד"א דלאו מטבע הוא, קא משמע לן.
<h2>דף נה:</h2>
מתיב רב ששת מחללין אותו כסף על כסף וכו'. נחושת על הפירות ויחזור ויפדה הפירות. כלומר אם ירצה יחזור ויפדם, אע"ג דלקוח בכסף מעשר אין לו פדיון, כיון דדמאי הוא נפדה, דמקילין בו. וחכמים אומרים יעלו. שאין מקילין, אלא דינו כשאר לקוח בכסף מעשר שאין לו פדיון. כך פירש הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. [ורבינו שלמה] פירש בענין אחר וגריס "ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות". וצריך עיון מדאסיק מדוחק אין שלא מדוחק לא, [משמע דלא] כפירוש דפירש ר"ש.
<h2>דף נו.</h2>
פלטר מתרי ותלתא זבין. ובירושלמי [דמאי פ"ה ה"ד] מפרש דבאתריה דרבי מאיר קרו למאן דזבין מתרי תלתא פלטר ולמאן דזבין מחד נחתום, ובאתריה דרבי יהודה קרו למאן דזבין מתרי ותלתא נחתום ולמאן דזבין מחד פלטר. והילכתא אין אונאה לפרוטות, דסתם מתניתין הכי.
שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם. להכי תני שבועה גבי שומר חנם, משום דעיקר שבועה גבי שומר חנם כתיב, דנשבע על הכל. אבל שומר שכר נשבע ליטול שכרו, ולהכי תני אינו משלם. והוא הדין דלגבי שואל נמי הוה ליה למיתני אינו משלם, אלא דעיקר הפסוקים בשומר חנם ושומר שכר כתיבי. וכיון דשואל נמי מינייהו [ילפינן] (צ"ה ע"א) דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
<h2>דף נז.</h2>
[שהוקשו] לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל דביטול מקח יש להן בדבר המופלג, כדברי הירושלמי [כתובות פי"א ה"ד] דאמר, ואם היה דבר המופלג יש עליו אונאה. ודבר המופלג הוא ביתר מכפל בדמיו. הגהה. וצריך עיון אי אמרינן ביה בכדי שיראה לתגר כיון דלא אפשר לאיתויי ולאחוויי חוזר לעולם, או דילמא כיון דמצי לאחוויי היכא [שהוא] אזלינן בכדי שיראה, ולא דמי למוכר ע"כ. ולא קשיא מידי ממאי דאקשי דרב נחמן, דכולהו מיירו עד כדי דמיהן [דהיינו] שוה מאה במאתים. והא הוא דאין לו אונאה אבל יותר מכדי דמיו יש לו אונאה. וכתב הרז"ה ז"ל דמסתייע הדין פסקא מהא דאמרינן לקמן לר' יהודה דאמר המוכר ס"ת ומרגלית אין לו אונאה וכמה עד כדי דמיהן. ואכולה מילתא קאי, כל הני דמתניתין דאין להן אונאה, עד כדי דמיהן הוא דאין להן אונאה, אבל יותר מכדי דמיהן יש להן אונאה למ"ד אונאה אין להן ביטול מקח יש להן. וצ"ע דבירושלמי משמע דדבר המופלג פירושו עד שליש. דקתני פרק אלמנה ניזונת, כמה דתימא בהדיוט בקרקע עד שליש, בהקדש עד שתות. ובמטלטלין בהדיוט עד שתות, בהקדש עד שנים עשר וכו', וצ"ע.
<h2>דף נז:</h2>
אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברין, ופר"ש אם נתרמה תרומה קודם שנודע לבעלים, מפני שהן תורמין על האבוד שלא נודע. וצ"ע דהו"ל לאדכורי הידועה שהיא העיקר. ועוד דקתני אם משנתרמה תרומה דמשמע דאבידה קאי. ועוד תמיהה מילתא היאך הם פטורים אם נאבד והיאך יהי להם חלק בקרבנות אם לא ישקלו אחרים, אלא משמע אם נאבדו קודם שנתרמה תרומה ישקלו אחרים תחתיהם אלא תורמין על האבוד שיהיה להם חלק בקרבנות. וצ"ע כיון שלא גבו עדיין הוי נמי בכלל העתיד לגבות. דאפשר שלא יגבו עוד ואל ישקלו אחרים תחתיהם, דימצאו אותם שאבדו, וצריך שיתרמו על האבד שיהיה להם כמו הגבוי. והכי קאמר אם משנתרמה תרומה נאבדו נשבעין לגזברין, שהרי תורמין על הגבוי, וברשות בעלים [הקדש] הן. ואם נתרמה תרומה עד שנאבדו נשבעין לבני העיר, שהרי אינם ברשות הקדש כלל, וכשנגנבו ברשות בעלים נגנבו. אע"פ שאין תורמין על האבוד, לאו משום דברשות הקדש הם, אלא כדי שיזכו בקרבנות. ובלבד שישקלו אחרים תחתיהם. כך פירשו בתוספות.
<h2>דף סא.</h2>
ה"ג ונוקמה אגזל ולעבור בשני לאוין. ומשני כיון דבענינא דשכיר כתיבי מייתי אשכיר.
<h2>דף סב.</h2>
תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה והערב וכו'. לא מפני שישנו בקום עשה דאמרי' להו קומו קרעו שטרייכו. ותימה הוא, דאיהו שני תנאי הוא, ומקשי ליה דכולי עלמא הכי סבירא להו. ויש לומר דרבי יוחנן דשני תנאי הוא כולהו בעו לאוקומי אליבייהו בין תנא קמא ורבי נחמיה ורבי אליעזר. ומאן דמקשי לאו מכלל דתנא קמא לא הבין דברי המתרץ, ואכתי קשיא ליה מתנא קמא. ומשני דכולי עלמא הכי סבירא להו היכא דגבו דאין להם תקנה. אלא בשלא גבו מיירי, אלא בקריעת השטר פליגי אי מתקן לאו דעבר בשומא.
<h2>דף סב:</h2>
וכי אין לו [יין] מאי הוי וכו'. וקס"ד דבשמשך ממנו החטים וחזר ונתנם לו בדמי היין או שנתן דמי החטים בדמים ואחר כך נתנם לו... איין. ובכי האי גונא הוי כמי שפסק בתחילה על היין על השער, ותנן אין פוסקין על השער וכו' על הפירות וכו' הא יצא השער פוסקין על השער שבשוק. ומשני בבא לחוב בדמיהן עסקינן, דלא כדקס"ד דנתן לו דמי החטים ולא החטים אלא שקבל על עצמו לתת לו היין בדמי החטים, שהיה נושה בו. דבכי האי גונא אין מלוה על גב פירות, לפי שאין איסרו בא בידו. כדתניא וכו'. הכא כגון דאמר ליה הלויני שלשים דינר וכו'. אי אית ליה חמרא שפיר דמי, דפירא יהב ופירא קא שקיל מיניה. ובשנתנו מעכשיו בשעת תביעה, ולאו שקבלו עליו כל שנים עשר חדש, כיון שאין איסרו בא לידו לא פליג בהא אלא אם נותן לו יין בשעת תביעה שרי. דלא מתחזי כריבית, שעשרים וחמשא שקל ושלשים קא שקיל. ואית דמוכחי מהא דמותר ליקח מחבירו בהלואה זקוק כסף שוה בחמשים דינר ושימכרנו בארבעים דינר [ובלבד] שיפרע לו כסף או זהב ולא יפרע לו חמשים דינר דמתחזי כריבית דארבעים שקל וחמשים קא שקיל, ואסור משום הערמת ריבית אי שקיל דינרין. אבל [אי] שקיל פירא שרי. והא מילתא לא איברירא למישרי ריבית בכי האי הערמה, דאיכא מ"ד דאביי דתריץ הכי לא ס"ל מה לי הן מה לי דמיהן. ואע"ג דזוזי אסור למשקל מיניה פירי שרי למשקל מיניה. דכי היכי דאמרינן אליבא דרב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים, וגבי היתרא חשובין הן מדמיהן, הכי נמי גבי איסורא דאסרינן למשקל דמי לא אסיר אלא למשקל הן, אבל למשקל פירות שהן דמי המעות [מותר]. אבל לדידן דסבירא לן מה לי הן מה לי דמיהן כי היכי דמותר ליקח הפירות מותר ליקח הדמים, דלא שני לן בין הן לדמיהן. הכי נמי גבי איסורא לא שני לן וכי היכי דאסור למשקל המעות אסור למשקל הפירות שהן דמי המעות בכל ענינא דמתחזי כריבית ואסור.
<h2>דף סג.</h2>
בכולן אם יש לו מותר. ואע"ג שאינו נותן לו דמים, כיון שיש לו הפירות קנאם בחליטת החוב, וקאי עליה במי שפרע אי הדר ביה. וכיון שקנאו לגבי מי שפרע קנאו, ותו לא מתחזי כריבית. כך פירש רבינו שלמה. ומיהו קשיא הא דאמרינן [קדושין מ"ז ע"א] קנה, ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קנה, משמע דבהלואה לא קנה מידי. ואי משוינן חילוק בין הגיע זמן המלוה לשלא הגיע כל זה צ"ע. ואיכא למימר דאע"ג דלא קני יש בו משום מחוסרי אמנה, דכיון דיש לו הפירות סמכא דעתיה, ולא חיישינן דילמא הדר ביה וחיטי קדחי באכלדיה. אבל אין לו הפירות אפילו משום מחוסרי אמנה ליכא, דלא סמכא דעתיה כיון שאין לו פירות, ולא אמרינן דלא כאיסרו בא בעלמא לידו בלא ראיית המקח.
ש"מ מעמידין מלוה על גבי פירות. ולא אמרינן דלא כאיסרו בא לידו, דכיון דיש לו הפירות, אפילו במלוה קני, דלא מתחזי כריבית. ולא כברייתא כרבי חייא דאסר אפילו ביש לו. דכל שיש לו שרי.
וש"מ איתא דר' ינאי. דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. דודאי כשפוסק לתת לו הדמים במלוה אע"ג דיש לו עדיף מפוסק על שער שבשוק. ואם איתא דבפסיקת שער שהוא זביני אסור למשקל דמי הפירות אלא אותן פירות שפסק עמו דהויין זביני, משום דמחזי כריבית, כל שכן בהלואה דאסור למשקל אלא אותן הפירות שפסק עמו דהוי זביני, אבל למשקל מיניה פירות אחרים שלא פסק עמו מחזי דעקר להו לזביני ויהיב ליה בדמי המלוה שלא היתה אלא חמשים דינר לפירות שוים ק' דינר, ובמאי קנינהו הנהו פירות. אלא ש"מ דשרי למשקל אותן הפירות שפסק כדי למשקל הדמים, דמה טוב הן מדמיהן. מ"מ בדמי הפירות שהיה חייב לו יהיב ליה הדמים, ובין אותן פירות ובין פירות אחרים בין דמים יכול ליתן לו. כיון שהיו לו פירות ראשונים בשעת פסיקה קנינהו. ובדמי אותן פירות קא שקיל מיניה כל מאי דשקיל. וכן הדין בפוסק על שער שבשוק, דכיון דיצא לאו אגר נטר לי [הוא], דהא משכא לזביני, דהא חיטי בשילי והא חיטי בהיני [ע"ב ע"ב] ולא מידי קא עביד ליה כי מחייב עצמו לתת לו החיטים. ואי הדר ביה קאי במי שפרע. וחיטי דחייב ליה הכל מאי דשקיל מיניה בדמי החיטים שרי ולא מתחזי כריבית.
הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר. כלומר שאמר אם אין אתה נותן לי עד שלש שנים יהיה שלי מעכשיו. דאי לא א"ל מעכשיו היכי שרי רבי יהודה בשום ענין, דהא [אפילו לא] יפרענו ויתקיים המכר, עד אותו הזמן הלואה נינהו, דלא נתקיים המקח עד אותו זמן, וריבית היא לגמרי. אלא בדאמר ליה מעכשיו מיירי, דהוי צד אחד בריבית, דאם נתקיים המקח איגלאי מילתא דזביני הוו מההיא שעתא ודידיה קא אכיל, אבל אם לא נתקיים המקח הוי ליה ריבית. והיינו צד אחד בריבית, דאפשר דלאו ריבית היא. [ומיהו] מוכר מותר לאכול הפירות, דהא לאו בשכר מעות קא אכיל, דהא אינו חייב לו לוקח כלום. וליכא למימר משלשין הפירות כדלקמן [ס"ה ע"ב], ואי מחיל להו הלוקח תבא עליו ברכה.
<h2>דף סג:</h2>
והשתא דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן. וכשם שיכול ליתן לו בשעת פירעון חיטים כך יכול ליקח דמיו, דדמי חיטים קא שקיל. ומה טובים החיטים מדמיהם שהם המעות, מכל מקום דמי החיטים קא שקיל מיניה. הכי אמרינן בשעת פסיקת דמים מה טובים דמיהם, הפירות שהם דמי המעות מהם מהמעות. ומאי הנאה קא עביד ליה כשנותן לו המעות על שער שבשוק, הא משכח לזבוני. וכי היכי דאם יש לו הפירות למוכר ודאי שרי, דזביני הוו לגמרי, ה"נ זביני הוו לגמרי, ואשמועינן דפוסקין על השער שבשוק. דאי ממתניתין [הוה אמינא] הני מילי באכלבי דארבי דמשיך תרעייהו, אבל על שער שבשוק לא, קמ"ל דכיון דמשכח לזבוני הו"ל המעות כמי שיש בידו הפירות, דמה לי דמי המעות שהם הפירות מהם דהיינו המעות, הלא יכול ליקח מהמעות פירות. ומקשי ליה ממתניתין דקתני [כולם אם] יש לו מותר. וקס"ד דאע"פ שנתן לו דמי החיטים אסור ליתן לו יין בדמי החיטים אלא אם כן יש לו יין. ואי מותר לפסוק על שער שבשוק, הלא כיון שהגיע דמי היין ודאי יצא ידי השער, ואמאי בעינן יש לו. ומשני התם הלואה. ולא כדקא ס"ד שנתן לו דמי החיטים וחזר ונתנם לו בפסיקת היין. אלא בדמי החיטים שהיה חייב לו נתן לו היין. ובכי האי גונא כיון שאין נותן לו מעות היכי יכול לפסוק, הא אינו יכול ליקח הפירות. וכל כי האי גונא ריבית היא. אבל בזביני שרי. כך פירש רבינו שלמה. ודחוק הוא מעט פירוש הקושיא ממתניתין והתירוץ. והרב אברהם בר' דוד ז"ל פירש בענין אחר, מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן. וכי היכי דיכול ליתן לו מעות על שער שבשוק, הכי נמי יכול ליתן לו דמי חיטים על שער יין, דמה לי אם נותן לו מעות דהיינו דמיהן, מה לי אם נותן לו חיטים בדמי היין. דכי היכי דמקשינן דמיהן להן בשעת פירעון, הכי נמי מקשינן הן לדמיהן. ואשמעינן דפוסקין על שער שבשוק בנתינת פירות, ואע"ג דלית ליה הפירות האחרים שרוצה ליקח בהן, שהרי יכול למכור אלו הפירות ויתן לו המעות ליקח בהן הפירות האחרים. ולהכי אקשינן ליה ממתניתא, דקס"ד דיש לו הפירות בשעה שפוסק על היין ואפילו הכי אם אין לו יין אסור. ואמאי, הרי יש לו החטים שיכול למוכרן וליקח בהן יין, והוי כפסיקת דמים. ומשני התם הלואה. וכיון דהוו דמי הלואה מעיקרא, אע"ג דיש לו החיטים צריך שיהיה לו היין. דכיון דבהלואה חייב אותן ולא מתחזי זביני. הכא זביני. וכיון שפוסק עמו ליקח יין לא שני לן בין יהיב ליה פירות בין יהיב ליה מעות, וצריך עיון.
מאי טעמא אמור רבנן פוסקין על שער שבשוק וכו'. דהא מתחזי כאגר נטר לי. דמשום המעות [שנתן לו] באשראי הוא מיחייב לתת לו דמי הפירות אם נתייקרו ומוכרח ליקח אותם. ומשני דקאמר ליה חיטי בהיני והא חיטי בשילי. דאם נתת לי זוזי הוה זבנינא בהו, ולאו הנאה מידי קא עביד בהדיה, דהא אשכח לזבוני. ואע"ג דיהיב זוזי לספסירא, זוזי דאיניש עבדין ספ[ס]רותא. ומתחזי דלאו משום טעמא שיש לו מקרי דמשכח לוקח לזבוני. דאי הוי ביש לו מאי קשיא ליה אי אוזיל גביה. דכל שיש לו למכור, מותר למכור בזול. אלא טעמא כדפרישית דלאו הנאה מידי קא עביד ולאו אגר נטר לי הוא. כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור.
<h2>דף סד.</h2>
איכא דאמרי כיון דממילא קא רבי שפיר דמי. וה"פ הרי הוא כמי שיש לו ואוזולי דקא מוזיל גביה כיון שכיח בהו פסידא ולא אגר נטר לי הוא. ולא צריך שיקבל אחריות הלוקח, דהא מילתא פשיטא היא דשרי. הגהה אבל בעזים דלא ממילא קא רבי אסור אם פסק כך וכך. אבל אם לא פסק שרי ע"כ.
אמר אביי שרי ליה לאינש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי בחביתא דחמרא אי יקרו אי זילא ברשותי אי תקפה ברשותך. ואפילו בקנקנים של לוקח, שאינו חייב עוד המוכר באחריות החומץ, כיון דאתני בהדיא מחייב [ומותר]. ולא אמרינן דמשום הקדמת המעות מקבל ומחזי כאגר נטר לי.
<h2>דף סד:</h2>
דהאי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וכו'. וצריך עיון במאי מיירי. אי יצא השער אמאי אסור, ומאי חששא איכא אי מקבל עליה חלא, הא כל פסיקא הכי איתא דמחייב עצמו לתת פירות חשובים ופוסק עמו אם ירצה כשער הגבוה. וכי אמרינן לקמן [ע"ג ע"ב] דמבחרי לן בטבת שרי וטפי אסיר, הני מילי בנותן לו דמים קודם שיצא השער, אבל אם יצא השער שרי אפילו מבחרי לן עד ניסן. ואם לא יצא השער לעולם אסור אם אין לו, ואם יש לו מותר. ויש לומר כשלא יצא השער מיירי, ויש לו שרי אע"ג דנתייקרו. והכא נמי בשיש לו חביתא דחמרא מיירי, דכי איקר ברשות הלוקח איקר. אבל הכי קשיא ליה, כיון דלא מקבל לוקח עליה תקפא, וברשות המוכר תקפה, אשתכח דעקר להו לזביני ואין זה מכר, והלואה הוו גביה. וכי יהיב ליה חמרא, אם נתייקרו הו"ל ריבית, דהוי ליה כמי שפסק עד שלא יצא השער ואין לו, דאסור. דהאי יש לו כמי שאין לו דמי, דהא לא מזבן להו להנהו פירי. ואשתכח דפסק עמו על הפירות שאין לו. וכיון שלא יצא השער אסור. ומשני ליה כיון דמקבל עליה זילא ויוקרא, קרוב לזה ולזה הוא, כזביני אינהו לגמרי. ואע"ג דמקבל עליה מוכר תקפא, בהכי לא עקר לזביניה, ושרי. והרב ר' אברהם ז"ל מוקים לה בנותן פירות למחצית שכר, וצריך עיון.
המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא ישכור הימנו בפחות וכו'. ומוכח מכאן ר"ש דאסור ללוות [על ביתו] של חבירו ולדור בו בנכיתא, דהא אסור לשכור הימנו בפחות. ואע"ג דשרי משכנתא [דכרם], הני מילי פירי, דזימנין אתי וזימנין לא אתי. אבל בית דודאי אתי מחזי כריבית. ותימה כל דבריו בעינינו, דהא בית נמי זימנין דנפיל ואין בו ריבית. וכרם נמי ודאי אתי קצת פירות או עצים או כל דבר. ואי הא אסיר הא אסור. וכיון דשרי בהא שרי נמי בהא. והא לא קשיא מידי, דקאמר לא ידור בחצירו ולא ישכור הימנו בפחות דהכא, מיירי [שנתן] מלוה על הבית, ולא שם לו הבית במשכונה אלא הלוה לו על פה, ואי דר בה ודאי מתחזי כריבית בין הלוהו בין הלויני. אבל הממשכן בית לחבירו בין כרם בין בית בין בשעת מתן מעות בין בחוב שקדם כל היכא דממשכן ליה ומוקים ליה ברשותיה בתורת משכנתא בנכיתא שרי, דהוי ליה כזביני. הגהה דהא לא מצי לסלוקיה עד דמייתי זוזי והוי ליה כמאן דזבין ליה וכי פריק לה מיניה הדר מזבין ליה ניהליה. ואפילו בלא נכיתא דמיא כזביני והו"ל אבק ריבית בנכיתא. פשיטא דזביני הוא, דמכר לו הפירות בכך וכך ע"כ. אבל הלוהו והלויני מצי לסלוקיה מן הבית בלא זוזי ולית ליה מידי בההוא ביתא והוה ליה הלואה גמורה, וכי שוכר הימנו בפחות מחזי כריבית, ואפילו הלוהו, וכל שכן הלויני. ואע"ג דבעינן שיאמר בריבית מוקדמת וריבית מאוחרת "בשכר מעותיך" אבל בסתם שרי למיתן ליה. הני מילי דפרע, אבל הכא אפילו הלוהו דמסתמא אסור, כיון דלא פרע ליה מחזי כריבית. ואפילו הקדמת שלום אסור בזמן דהלואה עדיין גביה.
ומה שכתב הגאון כל סלוקי נפשיה בלא זוזי הוא אפיק מיניה הוא... לו לא פרע ליה עדיין זוזי [והוה ליה ברשותיה] יודע ליה לגמרי ולא מצי לסלוקיה עד דפרע ליה, אינו מחוור. והרב ר' אפרים השיג עליו, דלא אמרינן כל סלוקי נפשיה בלא זוזי אפיק מיניה הוא אלא במשכנתא, דלא מצי לסלוקי ליה והוי ליה ברשותיה לגמרי ולא מצי לסלוקיה עד דפרע ליה, וכמי שגבה חובו דמי, וכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא. אבל בהלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ולית ליה זכותא בההוא ביתא מידי למגביה בחובו, בכל כה"ג לאו אפוקי מיניה הוא, דהא אי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי, ולית ליה גוביאנא בההוא ביתא לעולם. אי לא פרע ליה מגבי ליה אגר ביתא לגמרי. ואע"ג דאבק ריבית הוא לא מקרי אפוקי כלל. ומנכי ליה מהנהו זוזי (לא) אגר ביתא. וכל שכן הלויני, דההוא אע"ג דפרע ליה מפיק מיניה, דהוה ליה ריבית קצוצה. ואע"ג שהרב ר' אפרים הפליג בין חצר דקיימא לאגרא לחצר דלא קיימא לאגרא, לא הסכים עמו בדבר זה הרב ר' זרחיה ז"ל, דלעולם כל היכא דאיכא למיחש לאבק ריבית מנכי ליה כל אגר ביתא.
<h2>דף סה.</h2>
מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, אבל זביני דחייב למפרע ליה מעותיו אי יהיב ליה יותר לבסוף מתחזי כאגר נטר לי. והביא הרב תוספתא [ב"מ פ"ו ה"א] הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שנים עשר חודש רשאי שיאמר תן לי בפחות ואין בו משום ריבית. ירושלמי [ב"מ פ"ה ה"א], תניא יש דברים שהם ריבית ומותרים, כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו של חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית.
בטרשא פסק הגאון כטרשא דרב חמא, וליתא לדרב פפא. ובטרשא דרב נחמן לבד לא איפסיק מידי. ורבינו יעקב פסק כרב נחמן דטרשא שרי בלא קץ, דרב פפא לא פליג אדרב נחמן. ובדרב נחמן גרסינן "ודאי". דרב נחמן בדלא קץ ורב פפא אפילו בדקץ ליה. והיינו דקאמר מילתא הוא דעדיפא גבי לוקח כי שקילנא פחות מעכשו, דשכרי לא פסיד וזוזי לא צריכנא וידענא דשוה כך לאותו זמן, וכי אמינא ליה אם מעכשיו מפחות, מחילה עבידנא גביה. ורב חמא קאי אדרב פפא אפילו בדקץ. והיינו דקאמר טרשא דידי ודאי שרי אע"ג דאסרינן ליה לדרב פפא, אבל דידי ודאי שרי. אבל דרב פפא לא קאי אדרב נחמן. ולא גרסינן בטרשא דרב פפא "ודאי", אלא "טרשא דידי שרי". ולאו למעוטי אדרב נחמן אתי, דהא אפרק לה ולאו שנויא דחיקא היא. ולעולם בדלא קץ שרי אפילו לא אמר לו אם מעכשיו אתן לו הרי היא שלך בכך וכך, אלא שפסק ואמר "לגורן תן לי כך וכך" מותר. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה. וטרשא דרב חמא שריא אפילו בדקץ ליה. ואע"פ שהאחריות [של הדרך] על הלוקח. ומאי דקאמר ניחא ליה דניקום ברשותיה [וכו'] פירושו שיקרא שמו עליו. והרב ר' שלמה פירש שהיה האחריות [של הדרך] על רב חמא. ואם כן לא היה צריך דבר אחר, כדתניא [לקמן ע"ב ע"ב] המוליך חבילה ממקום למקום וכו' ברשות מוכר מותר. וצריך עיון אי שרינן טרשא בדלא קץ, וטרשא דרב חמא על מי היה האחריות.
<h2>דף סה:</h2>
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים וכו'. פעמים וכו' אי אמר ליה קני שיעור זוזך שניהם מותרים, דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו שניהם אסורין. אי אמר ליה לכי מייתת קני מוכר מותר ולוקח אסור. אי אמר ליה קני מעכשיו וזוזי ליהוו גבך הלואה, לוקח מותר ומוכר אסור. משכן לו בית ואמר לו וכו'. לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור בשויהן מותר. אמר לו לכשיהיו לי מעות אחזירם לך אסור וכו'. ומסקינן נעשה כמאן דאמר לו מדעתי. וכתבו הגאונים מפני שהתנה אחר המכר, ותנא בלוקח וה"ה במוכר. ורישא שהתנה בשעת המכר אסור ותנא במוכר וה"ה ללוקח. כל כי תנאי שלא התנו בשעת המכר אינו תנאי. וכן מעשה דאמימר אחר מכר היה שהמכר היה בלא אחריות בפירוש ואחר כן התנה [שיהא] באחריות. ויש אומרים כי בקנין היה, דבלא קנין דברים בעלמא הוה, והיכי ס"ד דרב אשי למימר דהוי תנאיה תנאה. אלא בקנין היה. וצריך עיון אי בקנין היה היכי אמר פטומי מילי בעלמא הוא כיון דקנו מידו. ויש לפרש דבשעת מעשה היה שהחזיק בשדה אלא שלא נתן דמים, ובמכר לא קנה עד שיתן דמים. או נתן דמים ולא נכתב השטר, ובמקום שכותבין הוה. ובתחלה פירש שלא באחריות, ואחר כך בנתינת דמים או בנתינת שטר התנה עמו באחריות, ואמר אמימר אע"פ שעדיין לא נתקיים המכר, כיון שהמוכר אמר והלוקח לא תבע ממנו, אלא שהיה עומד בעצבונו אינו תנאי, שאילו היה תנאי היה לו ללוקח להחליטו ממנו ולחזק ממנו הדבר. [ולא עשה] אלא [מפני] שלא בטח בדבריו, שלא אמר לו אלא לפטומי מילי. והיינו דשני ליה נעשה כמאן דאמר ליה מדעתי. דכל תנאי שמתנה מה שלא היה לו להתנות אינו אלא פטומי מילי בעלמא. ומעשה דההוא גברא דיהב גיטא לדביתהו נמי בשעת מעשה היה, אלא דלא אמר אלא משום דשמעה דאיתנגיד. דאי אמרה בלא מילתא דפטום, אמרינן איהו גופיה אדעתיה דידיה הוא דיהב לה, והוי תנאיה תנאה. אבל השתא אמרינן משום פטומי דאמרה הכי. ואע"ג דקאמר דיהב, בעי למיהב קאמר. ולעיל נמי דקאמר דזבן לא נגמר עדיין. כך פירש הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. וכ"פ רבינו שלמה דבשעת מעשה היא, אלא משום דמוכר איבעי ליה לאתנויי ולוקח אתני להו לא הוה תנאיה תנאה.
<h2>דף סו.</h2>
הלוהו על השדה וא"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלך הרי היא שלו. ואוקימנה בדאמר לו מעכשיו אבל לא א"ל מעכשיו הויא אסמכתא בעלמא ולא קנה. ומדקאמר בגמרא שלא בשעת מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, משמע שהקרקע שוה יותר ממה שהלוהו. אם כן בשעת מתן מעות אמאי קנה הכל, הא ריבית הוא כדאמרינן לעיל [ס"ה ע"ב] משכן לו בית משכן לו שדה וכו' בדמים הללו אסור בשווייהן מותר. וי"ל דהתם הלואה הוא לגמרי ואין כאן מכירה כלל דהא א"ל כ"ז שתרצה למוכרם אבל עתה אינו רוצה למוכרם וצריך שישאל לו רשות בשעת מכירה. אבל הכא מכירה היא לגמרי, דהא א"ל אם לא אפרע לך עד זמן פלוני הרי היא שלך. ואם לא (פרעתיך) [פרעו] בתוך הזמן איגלאי מילתא דמכר היו מאותו זמן. ובזה התנאי נתן לו הדמים שאם לא יפרע לו עד יום פלוני הדמים לשום מכר ואין כאן הלואה כלל. הילכך בשעת מתן מעות קנה הכל, או בדאמר ליה מעכשיו או לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא מפני שאין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה היא. אבל שלא בשעת מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו, וכנגד מעותיו מיהת קנה בקנין או בחזקה. מיהו בעינן במכר שיתן לו דמים, והרי נתן לו דמים אלו וקנה כנגדן. ואע"פ שאין קרקע נקנה במלוה, שאין אשה מתקדשת במלוה [קדושין מ"ז ע"א] משום דמלוה להוצאה ניתנה. הני מילי למקני בכסף בלבד, אבל בחזקה או בשאר הקנאות נקנה. שהכסף אינו קונה אלא לפירעון בלבד, וכיון שהלוהו והמלוה יוציא לו בפירעון קנה. מיהו לא קנה אלא כדי מעותיו, שמתחילה לשם הלואה נתנו והלואה אינה משעבדת את הקרקע אלא לפי מה שהם. הילכך כי הדרה נמי בסוף לזביני לא פשטה לפירעון אלא לפי מה שהוא, ורב [נחמן אמר] אפילו שלא בשעת מתן מעות קנה הכל מפני שכבר חזרה כולה לפירעון המכר ואין אונאה לקרקעות. עד כאן כתב.0...
<h2>דף סו:</h2>
אי ודאי קפיד אארעא קני. פירוש כשרוצה למכור קרקעותיו אינו רוצה למכור אלא הרעה, ודאי אין בדעתו לפדותה. ומשמע דאפילו למ"ד אסמכתא לא קניא הכא קני. וצ"ע אמאי לא הביאה הרב. ואית דמפרשי למ"ד אסמכתא קניא קאמר. וצ"ע דרבינא ורב אשי אמרי דלאו הלכתא כוותיה, ואינון בתראי והלכתא כוותייהו. אי אמר ליה קני למגבי ביה קני. סוף סוף אסמכתא היא. דקאמר ליה אם לא פרעתי לך עד יום פלוני מעות או פירעון אחר קני האי ארעא למגבא ביה. וכל כי האי גונא לא קני כלל. אלא היכי דמי אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פירעון אלא מזו. דכל זמן שאפרעך קרקע או כל גבייאנא לא תפרע אלא מזו. וכיון שסלקו משאר קרקעות קני ליה האי לאפותיקי. וצ"ע.
השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הילכך הדרא ארעא והדרי פירי. פירות שאכל אחר שלש. דבתוך שלש פשיטא דלא הוה ליה לאוכלם. ואם התנה עמו שיאכלם כל שלש בתורת משכונה ולסוף שלש אם לא פרעו יהיה מכר, הא ודאי תוך שלש הויא ליה משכנתא בלא נכיתא, ואבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין. אבל אחר שלש הוא גזל לגמרי דלא קני ליה כלל, וזוזי הוו הלואה גביה ופרע להו למאי אכיל להו. ובהא ודאי מחילה בטעות לא הוי מחילה.
למימרא דסבר רב נחמן דמחילה בטעות לא הויא מחילה. פירוש רבינו יעקב, דהא ודאי מילתא פשיטא דכל דבר שבטעות לאו כלום הוא, כמו [נזיר ל"א ע"א] הקדש טעות דאינו הקדש, וכגון [לעיל ט"ו ע"ב] מקדש אחותו דמעות חוזרין, וכגון [גיטין י"ד ע"א] ההוא דעבד חשבונא ופש ליה חד זוזא, וכגון [לעיל ל"ה ע"א] שומא בטעות גבי כיפי. אלמא כל דבר שבטעות אינו כלום. אלא הכי מקשי, למימרא דבמחילה כזו קאמר רב נחמן דלאו מחילה היא והא איתמר וכו'. ורב נחמן דאמר אף משבאו יכול לחזור בו, דסבירא ליה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דרב הונא סבר אדם מקנה וכו' ומודינא וכו'. ומשני התם הלואה הכא זבינא. הכא גבי דבר שלא בא לעולם זביני הוה. אבל לא הוה סמכא דעתיה מפני שלא בא לעולם. ומכל מקום אותן פירות שלקח כבר בידו הרי הן כמו שקנאן, שלא יחזיר [אותן] אע"פ שהן בעין. ולאו דוקא אכל, אלא כיון דלאו דבר דגזים הוא, דהא בזביני קא שקיל להו להנהו פירי ואדעתא דזביני קא נחית, כיון דאידך חזי ולא הדר ביה במאי דנקיט בידיה, ודאי מחזי כמאן דידע דשקיל להו השתא אמרינן דמקני להו. וכיון דאמר ליה לך חזק וקני. דבלקיחת פירות מוכחא לן, כיון דקא מפיק מוכחא לן דהאידנא קא מקנה להו. אבל הכא הלואה היא, ומתחילה לא מכר לו שדה, אלא משכון. וכי קא נחית לאחר שלש, כיון דאסמכתא היא ולא קני הקרקע, ופרע לו זה, במאי קני הפירות. וכי קא שתיק בלקיחת הפירות לאו אדעתא דמקנה הפירות קא עביד. ופירות נמי לא קא מנח ליה למשקלינהו אלא משום דלית ליה זוזי ולא [מקנה] ליה מידי. וכיון דארעא לא קני פירות נמי לא קני. ולא משום ריבית שאינה קצוצה היא דאינה יוצאה בדיינין, אלא משום דגזל הוא גביה, כיון דארעא לא קני פירי במאי קני. הא לאו אדעתא דפירי קא נחית דנימא דפירי מקני ליה, אלא אדעתא דארעא קא נחית. וכיון דארעא לא קני פירי במאי קני. התם [גבי אונאה נמי אמרינן] דבנתינת החפץ דמוכר או בנתינת המעות דלוקח לא מוכחא מילתא כלל דמקני ליה אע"ג דאית ביה אונאה, דהא לא ידעי ביה אונאה כלל. ואע"ג דיהיב ליה, הכי קאמר אתן ליה האידנא למקני ההוא זבינא וכי נקיטנא ליה הדר תבענא ליה במאי דנתאניתי, דכל אדם לא אמיד דעתיה למזבן בשוה, ואדעתא דהכי יהיב למגמר זביני.
<h2>דף סז.</h2>
עביד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. וכתב הגאון דהלכתא כרבינא בזביני, וכל שכן במשכנתא דהלואה היא. דכל משכנתא בלא נכייתא ריבית קצוצה היא. ובהא קשיא לן טובא, דהא רבינא גופיה קאמר לרב אשי בריש פירקין [ס"ב ע"א] והרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין ובדיניהן אין מחזירין. וקשיא דרבינא אדרבינא. ועוד דרבא (גופיה) קאמר דכל דבר בלא קץ הוי אבק ריבית בין במשכנתא בין בזביני, ולא אמרינן דפליגי עליה. ומדקאמר דלא כרבה בר רב הונא, אבק ריבית הוא. ועל זה אמר רב פפי דרבינא אפיק (זוזי) פירי, דהא מכירה בטעות היא ומקח בטל בין קרקע בין פירות. דכיון דקרקע לא קני, פירי במאי קני. ודמיא למשכנתא דאסמכתא דהוי מחילה בטעות דלא הוי מחילה אפילו לרב נחמן. ואע"ג דרבינו שלמה ז"ל ורבינו יעקב ז"ל כתבו דחולק אדרב נחמן, לא ברירא לן טעמא, דהא לטעמא דידיה כיון דזביני לאו כלום הוא לא קני הפירות כלל. ולאו משום ריבית הוא דאפיק, אלא משום דגזל גמור הוא. ולא דמי לריבית, דאבק ריבית מדעתיה יהיב. וכל משכנתא בלא נכייתא נמי כיון דמתנה עמו שיאכל הפירות הויא ליה כזביני ולכשיהיו לי המעות אחזירם לך, דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין. אבל הכא דכל דנחית אדעתא למקני לגמרי, וכיון דאסמכתא לא קניא ולא קנה ארעא הוא, במאי קני הפירות, כגזל הוי לגמרי. וכתב רבינו יעקב עוד, כללא דמילתא דמשכנתא בין כרם בין בית בנכייתא מותר. ואין חילוק בין בית לכרם. ולא כפירוש רבינו שלמה דחולק בין בית לכרם ממתניתין דקתני [לעיל ס"ד ע"ב] לא ישכיר לו בפחות ומוכיח דבבית אסור אפילו בנכייתא. ואינו נראה, דבבית נמי איכא למיחש לנפילה. ומתניתין דאסרה לשכור בפחות מיירי שהלוהו בלא משכון, ולא שם לו הבית במשכון [אלא הלוהו בלא משכון] ואחר כך הוא רוצה לשכור ממנו בית זה או חצר לדור בו, וזהו ריבית מאוחרת. ואפילו בסתם שלא יאמר לו בשכר מעותיך, אע"ג דריבית מאוחרת כי האי גוונא שרי, הכא כיון דעדיין חייב לו המעות אסור, דאפילו להקדים לו שלום אסור. ואפילו אמר לו הלויני ודור בחצירי, דבשעת ההלוואה התנה עמו שידור בחצירו חנם, אין זה כמו הלוהו על החצר במשכון, דהא אי בעי לסלוקיה מאותה חצר מצי לסלוקיה, אע"ג דלא פרע ויהיב ליה חצר אחרת. אבל הלוהו על החצר במשכנתא דנכייתא מותר, כמו כרם. אבל בלא נכייתא אסורין שניהן. ומיהו אבק ריבית היא ואינה יוצאה בדיינין. והרב ר' אברהם בר' דוד האריך בזה ולקח לו דרך אחרת, וחולק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי, ולא בירר דבריו.
<h2>דף סז:</h2>
האי משכנתא באתרא דלא מסלקי. [לא] מיבעיא באתרא דמסלקי דלא ניכול אלא בנכייתא. [אלא] אפילו באתרא [דלא] מסלקי, דנראה כזביני, לא ניכול אלא בנכייתא ואית מרבנן דלא [שרי] אלא במשכנתא דסורא. מיהו כיון דחזינן דרבינא אכיל בנכייתא... יש לסמוך עליו לתלמיד חכם משכנתא בנכייתא. ואע"ג דרב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי, אינהו אחמירו אנפשייהו, ולא דחינן דברי רבינא מטעמא דאינהו דלא אכלי, ואמר דכל משכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה. ואית דאמרי דכל משכנתא דנכייתא דלא אכלי רב פפא ורב אשי ואפליגו בגמרא, הני מילי שהתנה עמו שיאכל כל ימי המשכונה דינר או סלע. אבל אם התנה בנכייתא פשוט בכל שנה, הרי היא משכנתא דסורא, דסוף הזמן כשיכלו מנין המעות תצא המשכונה בלא מעות. וכ"כ הרב ר' משה בר' תודרוס. וצריך עיון דמשכונה שיש מנין פשוטים יותר מבריאת עולם, לעולם משכונה זו לא יחזור עד סוף ששת אלפים וחריב עלמא. ולא נתברר לנו. ואעפ"כ מנהג בכל אלו המקומות שאוכלין בנכייתא.
האי משכנתא באתרא דמסלקי. כל אימת דמייתו זוזי אפילו תוך שנה ולא מצי לעיכובי ליה משנה לשנה הו"ל הלואה לגמרי, וכל דין הלואה עליו בין ליתומים בין לבכורה ולשביעית. אבל באתרא דלא מסלקי אלא משנה לשנה, לא שנא שנה ראשונה ולא שנא שנה שניה, הרי היא כמכר לגמרי, והרי היא כקרקע שלו, ודינו כקרקע. ואפילו מתמרי דעל בודיא. מסלקינן ליה, כל שכן מפירות מחוברים עד שיקחם בכליו. והתם ודאי כליו קני. באתרא דמסלקי ואמר לא מסתלקנא הא אמר וכו'. ועל זה התנאי יהיב זוזי, ואין שם קנין אחר באתרא... מסתמא צריך למקנא מיניה. [ס"ח ע"א] סתם משכנתא שתא מאי משכונא דשכונאי גבה. דלית ביה משום דיני דבר מצרא אי קדים וזבין. ומיהו כיון דאינו יכול ל[סלקו]... דבר מצרא [הוא, לענין] מכירה יכול לעכבו ולא תמכרנה אלא לי [שאני] מצרן. דאי לאו הכי.0... אמר רבא לית הילכתא כטרשי פפונאי ולא בשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי דכתבי... משכנתא דסורא.
<h2>דף סח.</h2>
אין מושיבין חנוני למחצית שכר כו' אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל, והיינו כפועל בטל. ותניא בברייתא כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט, ומפרש בתוספתא [פ"ד ה"ז] דהיינו כפועל בטל. והלכה כרבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה. הרב ר' שלמה פירש בענין אחר, דרבי מאיר קאמר בין מרובה בין מועט כמו שיפסוק עמו, ורשב"י אמר נותן לו שכרו משלם, והיינו כפועל בטל כדאמרינן בפרק השוכר את האומנין [ע"ו ע"ב] נותן להם שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקן וכו', והכי הילכתא. וה"מ בדבר שהוא טרוד בעסקו כל היום [כגון] חנוני. אבל בהשבת תרנגולין או בפיטום בהמה או בגידול עגלים וסייחין הכל כמו שמפורש בגמרא ולפי מנהג המדינה. דהא דמותר שליש בשכרך, בפיטום בהמה נאמרה, וכגון דאית ליה בהמה. ואי לית ליה בהמה קוצץ לו דמים בשכר עמלו. והיכא דאית ליה עיסקא אחרינא לדידיה לא צריך למיתב ליה מידי, דאמרינן גבל לתורא גבל לתורי. ומשכרת אשה תרנגולת ולא בעי שכר עמלה, דההיא שכירות הוא.0...
ומקבלים עגלים וסייחים למחצה. שנותן לו חצי בגוף הבהמה בקרן וריוח, ואין צריך לתת לו שכר עמלו ומזונו, אלא כיון שנתן לו המחצה בגוף הבהמה דיו, והרי הם שניהם שותפים בו. ואין צריך לתת לו שכר עמלו אלא מי שהוא קיבל הקרן עליו כעין הלואה. ואית דמפרשי מקבלים עגלים למחצה, שאינו מקבל עליו אחריות הקרן כלל אלא שחולקין ביניהם כל הקרן ואחריות על בעל הבהמה, ולית ליה הלואה כלל. אבל אי מקבל למחצה בין בהפסד [בין בריוח] עסק הוא ובעי לתת לו שכר עמלו. ואם מקבל ההפסד בין מחיים בין לאחר מיתה ואפילו יוקרא וזולא, הא ודאי כריבית היא אי יהיב ליה מחצית בריוח ואסירא. וזו היא ששנינו אין מקבלין צאן ברזל מישראל. מיהו אם מקבל המקבל אחריות הבהמה בנכסי צאן ברזל ונותן כל הריוח לבעל הבהמה אית דאמרי דהא ודאי שרי, דהא לא מיקרי הלואה כלל, כיון דכל ההנאה לבעל הבהמה. לא דמיא להלואה כלל, אלא שליחותיה קא עביד, והוי כשלוחו וכשומר, ומתנה שומר חנם להיות כשואל לקבל אחריות כל הקרן. והראב"ד החמיר בזה וכתב דממתניתין נפקא דקתני אין מקבלין צאן ברזל, ואי בכה"ג דיהיב מחצית שרי הא מרישא שמעת מינה, והשתא למחצית הפסד [אסור] השתא מקבל עליה כל ההפסד מיבעיא דאיתסר. אלא הא אשמעינן דאע"ג דלא שקיל מידי ברווחא אסור. ותימה לנו כל זה, היכן מצינו הלואה דלית בה הנאה כלל וכל ההנאה לבעל הממון, הא ודאי לאו הלואה היא כלל. ומתניתין משום סיפא איצטריכא לאשמועינן, אבל מקבלין צאן ברזל וכו'.
<h2>דף סח:</h2>
בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב [ביה] פלגא באגר ובהפסד רב עיליש גברא רבה הוה. וכתב הרב, דאי לאו גברא רבה הוא אמרינן דשטרא כמשמעו מפרשינן ליה, ופלגא באגר ופלגא בהפסד קאמר, והוי ליה אבק ריבית, וכל סלוקי בלא זוזי נמי אפוקי מיניה הוא, ושטרא כמאן דנקט משכנתא בידיה, דשטרא כמאן דגבוי דמי ושקיל [מחצה באגר]. אבל האידנא דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן דודאי הכי קאמר... ומיירי דהפסיד... ונטל... מחצית דשקיל תרי תילתי באגר שקיל האידנא תלתא באגר. דודאי הכי מפרשינן מילתא דשטרא, פלגא באגר ובהפסד כדיניה או פלגא בהפסד ובאגר כדיניה. והראב"ד מפרש לה דהרויחו בפעם הראשונה ולקח חצי השכר, ועתה הפסידו, ואתו בני רב עיליש ואמרי דלישקול תרי תלתי בהפסד, ואי לאו דרב עיליש גברא רבה הוא הא ודאי כיון דיהב ליה פלגא באגר אבק ריבית היא ואינה יוצאה בדיינין, ויהבי ליה פלגא בהפסד בלחוד. והשתא דרב עיליש גברא רבה הוא ודאי כיון דיהב ליה פלגא באגר בעל הממון שקיל תרי תילתי בהפסד. ולא איצטרך לן למימר דשטרא הוי כמשכנתא דנימא ביה כל סלוקי בלא זוזי אפוקי ממונא מיניה הוא. וזה הירושלמי [פ"ה ה"ג] הביא הגאון, תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ולא לקח, אין לא עליו אלא תרעומת, ואם ידע שלוקח ומוכר הרי זה מוציא ממנו בעל כרחו, והנותן מעות לחבירו ליקח בהן למחצית שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה, ולא יקח לא כסות ולא עצים. [ס"ט ע"א] וזוזי כמאן דפליגי דמו וא"צ דעת חבירו לחלוקה. חמרא איכא דבשים ואיכא דלא בשים, ולא פליג בלא דעתא דחבריה. ואי תקיף ברשותא דחד מינייהו או זבין טפי מחבריה חייב באחריות חבירו. וצריך עיון אי רווח בהנהו זוזי דשקל מההוא חמרא, אי מצי חבריה למתבעיה. מי אמרינן כיון דהחלוקה לאו כלום היא אשתכח דבזוזי דחבריה זבן ואכתי שותפי נינהו ופליג בהדיה.
<h2>דף סט:</h2>
רב חמא הוה מוגר זוזי. דלא היה חייב באחריות אונסין כי אם מגניבה ואבידה. וכלו זוזי דרב חמא. זוזי לא הדרי בעינייהו. וכיון דלאו בעינייהו הדרי הלואה אינהו... וכתב רבינו חננאל ז"ל אע"ג דתניא [תוספתא פ"ד ה"א] משכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתלמד בהן ולהתעטר בהן, נגנבו או אבדו חייב באחריותן [ניטלו מלפניו] באונס הרי זה כשוכר הא דרב חמא ריבית גמורה היא לפיכך כלו מעותיו. לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. מפריז על שדהו ואינו חושש משום ריבית. ואע"ג דמחזיר לו המאתים דינרים הרי הוא כמי שמשכיר ממנו שדה שאינה משבחת בעשרת כורין ועתה הוא שוכר ממנו בשנים עשר כורין ומאתים דינר. הלכתא ספינה אגרא ופגרא. שיכול להתנות עמו שיתן לו שכר ואם נשברה שישלמנה לו, ואין בזה משום ריבית שהרי לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה.
<h2>דף ע.</h2>
נהגו בני כופרי אגרי בשעת משיכה. ומאותה שעה הוא נותן לו שכירות כפי מה שפסק עמו. פגרא כשעת תבירא. דאינו משלם לו אלא כדמים שישוה בשעת שבירה. דמה שנפחתה עד ההיא שעתא יהיב ליה אגריה. וכיון דאי איתא הדרה בעינה ולא יהיב ליה שכר פחיתה מחיים, השתא נמי לא יהיב ליה אלא כדמים דהשתא. משום דמתניתין איפכא תניא. דנהי דאי מתנה עמו לשלם כשעת משיכה לאחר מיתה שרי ולאו ריבית היא כדתני מתניתא, כיון דלא עשאה [דמים] מחיים אלא לאחר מיתה, אבל מסתמא אי מתנה עמו סתמא אגרא ופגרא לא בעי לשלומי ליה אלא אגרא בשעת משיכה ופגרא כשעת שבירה.
מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. דאי אתי ביה רווחא ליהוי למחצה, ואי אתי ביה פסידא ליהוי לדידיה כוליה. והכי אמרינן בשקלים ירושלמי [פ"ד ה"ב], ר' אבא בר זמנא אתפקד גביה מילא דיתמי, אתא שאיל ליה לר' מני א"ל אי בעית דליהוי פסידא עלך ורוחא ליתמי ולך שרי. ואתי מריה דפקדונא ויהיב בה סימנא ושקיל. וליכא למימר לימא ליטעון לקוח הוא בידו, דדילמא הוו דברים העשויין להשאיל דלית [להו חזקה].
<h2>דף עא:</h2>
לא לוה הגוי המעות לצורך ישראל אע"פ שעתה פורעם לישראל כדי שלא יפסיד... מיירי ואפילו בקמיתא נמי צריך עיון. ומי שיש לו משכון שלו אצל ישראל, מצאנו בשם רבינו יעקב להיתר, שהרי הוא כמוכר לו זכותו וחובו. ואע"פ שהוא חייב באחריות המשכון להחזירו לו והוא יתבענו לישראל, אפילו הכי שרי. ואין לו לפדותו עוד עד שיפדנו הגוי. ואם צריך לפדותו צריך שיבוא ליד ישראל השני כל זכותו. וצריך עיון דהא ישראל מגוי לא קני, אי אמרינן מכל מקום שעבודו עליו ומוכר לו זכות חובו של ישראל ראשון לגמרי.
<h2>דף עב.</h2>
שטרי חוב המוקדמין פסולין. כלומר ואינו גובה ממשעבדי אלא מבני חרי. ושטר שיש בו ריבית נמי שקונסין אותו דלא גבי ממשעבדי דאין לו דין שטר, אבל מבני חרי גבי. וכן מוכח מילתא, מדאמרינן גזרינן שמא יגבה מזמן ראשון.
<h2>דף עב:</h2>
היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין. ליתן לו כשער חדשות. דהא איהו יהב ליה אישנות ומרויח בזה. וכן של לקוטות מארבע ושל כל [אדם משלש] אין פוסקין לבעל הבית כשער לקוטות, דמאן יהיב זוזי לבעל הבית לפירי שפירי יהיב, ופירי שפירי לא יצא השער כי אם לשלש סאין בסלע.
אין לווין על השער שבשוק. פירש הגאון סאה בסאה. ע"א שאמר לו הלוני מעות ואם לא אפרע אתן לך פירות כשער שבשוק של עכשיו [והאידנא] פוסק עמו כשער של עכשיו, ואפילו אין לו הפירות, כיון שהפירות מצויין בשוק ליקחם מותר.
<h2>דף עג.</h2>
החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואינן חוששין. מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו וכו'. וצריך עיון [היכי] מיירי, אי בשמקבל עליו בעל הבית אחריות הדרך [אמאי] איצטריך להני טעמי, האי בכל ענין שרי, דשליחותייהו קא עבדי. אם בשהחמרין מקבלין עליהן אחריות הדרך אשתכח דמשום הלואה [הוא] דשקלי מיניה ולוקחין עתה סחורה במעות של בעל הבית, והם מחייבים עצמם להביא לו באחריות פירות ממקום הזול למקום היוקר, וריבית קצוצה היא. ואי משום דניחא להו, אם כן כל ריבית נשקול משום דניחא להו ללווים בהכי. ולית לן טעמא דהא מילתא אלא בבעל הבית שנותן מעות לחמרין למחצית שכר ויביאו ממקום הזול פירות למקום היוקר ויחלקו בשכר. והוי ככל עיסקא דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואע"ג דלא יהבי להו שכר עמלו ומזונו כשאר עיסקא שרי, משום דניחא להו דמגלו תרעא ומוזלי גבי [סחורה] אחרת. והנה מצינו לרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל בעל הספר שהביא בספרו [מלו"ל פ"ט ה"ח] זאת הברייתא, ופירש החמרין שנותנין לבעלי בתים במקום היוקר כמקום הזול שאע"פ שהשער בעיר שלש סאין בסלע והם נותנים ארבע סאין בסלע אחר שבאו לעיר ופירותיהן עמהם. אבל קודם [שיפתחו] שקיהם הם מוזילים לבעלי בתים שיוציאו להם מעות, אע"פ שאין להם רשות למכור עדיין, לא מיתחזי כריבית דאגר נטר לי, משום דמגלו תרעא אותן בעלי בתים ומוזלי גבייהו משאר סחורות שקונים בעדם. וצריך עיון כל זה, דכיון דפירות עמהן מה לנו אם מוכרים בזול, הרי יש לו, וכל יש לו מותר לפסוק ולמכור בזול אע"פ שלא [פסק] על שער שבשוק. מיהו בירושלמי [פ"ה ה"ג] מצינו בלשון הזה החמרין המקבלין מעות מבעלי בתים מעמידין להם פירות במקום היוקר כמקום הזול, ואין חוששין ור' יהודה בן פזי אמר ובלבד בעת שדרכו לילך ולבא בו ביום רב הונא אמר נעשה שלוחו של בעל הבית.
<h2>דף עג:</h2>
רב מרי בר רחל משכן [וכו'] לרבא. מכר לו. החליטה שיפדנה מיד רב מרי. אמר ליה אי הוה ידענא דהוה ממשכן ליה למר לא הוה זבינא ליה, ולא ידענא אי משום מדת חסידות או משום דמזיק ליה. וצריך עיון. השתא כדינהם עבידנא ליה דכמה שלא מסלקי ליה בזוזי לא שקלי אגר ביתא. דהגוי לא מכר אלא זכות שהיה בידו, וכל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. והדירה אינה שלו, שהרי [מכרה] כל ימי [המשכונא], וכל משכנתא בלא נכייתא בדיניהם בתורת זביני אתי לה, ולית [ליה זכותא] בההוא ביתא עד דפרע ליה, ואין לו זכות בו אלא שיוכל לפדותו כל זמן שיהיו לו מעות. והרי היא כמי שאמר כל זמן שיהיו לי מעות [תחזירנה]. ואותו זכות מכר. וצריך עיון בדברי רבינו שלמה דמשמע מלשונו דכל דמי הבית [פרע לו] והגוי היה חייב לפדותה תוך הזמן, ולא אמר לו למי משכן [הבית, להכי] קאמר ליה לא הוה ידענא דהות משכנה גבך. דהגוי הטעה אותו ואמר דבתורת שכירות קא דייר בה. והשתא נמי כדיניהם עביד ואכפנו שיפדנו ממך. וצריך עיון.
דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת. כלומר שהם נותנין מעות קודם תשרי כשער של תשרי ומחמת הקדמת המעות הן מקבלין אם החלה עד הטבת... דמאן דיהיב זוזי אחמרא יהיב אחלא לא יהיב מעיקרא דחמרא חמרא דחלא חלא, וההיא שעתא הוא דמבחרי נפשייהו וצריך עיון דעל... לוקחו כשער תשרי בזול, ואמאי מקבל אחריות עד טבת... ואי מיירי שיש לו היין, אמאי אסור, והא אמרינן לקמן פוסקין על היין ועל העביט של ענבים. מי לא עסקינן שמקבל לתת לו יין... מוכר. ואי מקבל אחריות מיין חשוב אסור, שהרי אין לו עדיין יין חשוב, ואגר נטר לי הוא. וצריך עיון.
האי מאן דיהיב זוזי למזבן חמרא. שיקח לו יין ממעותיו בשוק שמוכרין בו היין. ואם פשע ולא לקח לו היין משלם ליה חמרא כי היכי דאזיל באותו שוק שלוקחין בו היין. ואסקה רב אסי דאסמכתא היא. דלאו בידו דמזבני ליה, וכל לאו בידו [אע"ג] דלא גזים אסמכתא. וכל דגזים אע"ג דבידו הוי אסמכתא, כמו ערבון. ומיהו מצינו לרב ר' משה בר' מיימון ז"ל [מכירה פי"א ה"ד] דבערבון מוכר קנה, לוקח לא קנה, ומוכר כיון שמעותיו בידו כל כה"ג לאו אסמכתא הוא. ויש לפרש דהוי כמאן דאמר ליה מעכשיו. ומצינו לרבינו יעקב [ספר הישר סימן תקצ"ג] שכתב נמי ההיא משנה [ס"ה ע"ב] דהלוהו על שדה ואמר לו אם לא אפרע מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך. ואמר רב נחמן [ס"ו ע"א] בשעת מתן מעות קנה הכל, ורב נחמן גופיה קאמר דאסמכתא לא קניא. אלא בכי האי גונא קאמר דאסמכתא קניא משום דקרקע בידו. וצריך עיון אי קאמר משום דנחית אארעא הוה ליה [לפרושי].
<h2>דף עד:</h2>
ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוהי וכו'. חמיו נתן לו נדוניא לאותו זמן הנישואין. ומסיק, בין לרבנן בין לר' שמעון בתרי תרעי מעות אינן קונות, ולא קני ליה זוזי ללוקח קנין גמור, והך מתני' דפוסק עמו כשער הגבוה בין לר' שמעון בין לרבנן. [ואי] לא פסק שקיל כדמעיקרא. ולא אמרינן דעתיה דאינש אתרעא זילא. א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שוייה, כלומר הכל יודעים שזה האיש שליח היה לחמיו, ואפילו לא פסק יכול למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, והיה [לך] לפסוק כשער הגבוה. אמר ליה בתגרא דזבין ומזבין. כלומר זה החתן לא שליח היה, אלא תגר המשתכר בלקיחתו ובמכירתו הוא. ומה שדן רב פפא עליו להחמיר לא נפסד חמיו [בכך. ואף] כמו כן היה הדין אילו היה שליח, אלא שהיה לרב פפא לפרש ולומר אם לא פסקת כשער הגבוה זיל את ושקליה כדמעיקרא והב ליה לחמיך כדהשתא, כי ההיא דאמרינן התם [ב"ב קס"ט ע"ב] זיל את וזבון מיניה שלא באחריות וזבנה ניהליה באחריות. ע"כ מספר המאור. וצריך עיון אם הכל יודעים שזה שליח היה הוה לן למימר דליהוי מקח טעות. דלא אמרינן האי דינא דהתם אלא כשהשליח לקחה לעצמו, אבל אם פירש השליח ואמר דלצורך אחר לוקחה אם טעה השליח נראה דמקח בטל לגמרי, דלתקוני שדריה ולא לעוותיה וצריך עיון. ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל לא נתבררו דבריו.
מלוה אדם את אריסיו וכו'. ואיכא דקשיא ליה ברייתא קא מפליג, מאי שנא מהא דתנן [לעיל ס"ט ע"ב] מפרין על שדהו ואין חוששין משום ריבית. והא לא קשיא מידי, דהתם בגוף הקרקע משביח והולך, ודין [הוא] שיעלה בשכר שדה משובחת משאינה משובחת, אבל הכא הלואה סתם בסאה היא שאין שבח בגוף הקרקע. וכן כתוב בספר המאור.
<h2>דף עה.</h2>
אפילו יש לו סאה לווה עליה כמה סאין. מדקתני טיפת יין אין לו ש"מ דהכי הלכתא דלווין סתם ופורעין סתם. וכתב הגאון, דוקא על שער שבשוק כדרב הונא, אי נמי היכא דאית ליה מההוא מינא. וכתב הרב ר' זרחיה ז"ל דאפילו שלא על שער שבשוק קאמר, דבשאלת ככר לא חיישינן ולא מידי, ששכרו ופחתו מועט. ועוד הרי הוא מצוי תמיד ואם אין לזה יש לזה אפילו בשלא שער שבשוק, מידי דהוה אפוסק עמו על הזבל כל ימות השנה.
<h2>דף עו:</h2>
השוכר את האומנין פסקא דנקטינן מגמרא השוכר את האומנין וחזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכתן אין להם זה על זה אלא תרעומת. בדבר שאינו אבד ובדבר האבד שוכר עליהן או מטען עד כדי שכרן כשלא באה חבילה בידו, ועד ארבעים וחמשים זוז כשבאה חבילת הפועל ליד בעל הבית כדרך כל הפועלים שמקדימים כליהם. משמע ללשון המאור, דכל כלי פעולה בכלל, אפילו לא ישוו יוציא ממנו ארבעים זוז. ואנחנו מצאנו דוקא ששווים כלי החבלה ארבעים וחמשים זוז, דומיא דיכול לטעון עד כדי דמיהן. ודוקא מקום שאין שם אדם, אבל אם מוצא פועלים לשכור אומר לו שכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת ואע"פ שהוא דבר האבד. בד"א שלא הלכו הני חמרים, אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה או פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם כפועל בטל. וה"ה להיכא שהתחילו במלאכה ובשכיר יום, דמשמע דכיון שהתחילו תו לא משכחי למיגר, והוי ליה לדידהו כדבר האבד [דמשלם] עד כפועל בטל.
ומאי דאמרינן הלכו פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן משלם הני מילי בדלא סייריה לארעא מאורתא אבל סייריה לארעא מאורתא וירדו גשמים ומצאו שדה לחה אין להם עליו כלום. ואית דמפרשי סייריה, שהפועלים ראוה מבערב, והיה להם [לישב], והם פשעו כשהלכו. וכן אי אתא מיטרא בפלגא דליליא, דפשעו כשהלכו לשדה, הואיל וידעו שירדו גשמים היה להם לידע שהיא לחה. ואית דמפרשי סייריה לארעא, בעל הבית ראה השדה ולא מצאה לחה מאורתא פטור, דכיון דמאתמול ראה אותה בעל הבית ולא ראה אותה לזה לא פשע בעל הבית כלל. אבל לא סייריה הפשיעה בבעל הבית כשלא ראה מאתמול ונותן להם כפועל בטל. ואם חזרו בהם פועלים לאחר שהתחילו במלאכה ובשכירות יום נותן להם שכרן כפי מה שעשו אותו היום. והיינו דאמרינן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. והוא שלא היה דבר האבד, אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען. והוא שלא [היה] אנוס. ואם היה אנוס נותן לו שכרו כפי שכירותו. ואם קבלן הוא כפי קבלנותו. וכל זה שאמרנו בחזרה בשכירות, אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה במלאכה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות. ואם התחילו במלאכה וחזרו בהם פועלים ידם על התחתונה ושמין להם את מה שעתידין לעשות כדרבי דוסא. דלרבנן בין פועל בין קבלן ידו על העליונה, ולא שני להו. ואנן שני לן. וזו היא בבא תניינא דמתני' השוכר את האריסין וחזרו בהן וכו'. ואם חזר בו בעל הבית ידו על התחתונה ויד פועל על העליונה ושמין להם מה שעשו. יפה ששה דינר נותן להם סלע. דמעיקרא הכי אוזילו גביה. או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים. והיכא דאטעו פועלים אהדדי. דא"ל בעה"ב זיל אוגר לי בארבעה וכו' דינו כמו שמפורש בהלכות הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
והאי מאן דאגר אגירי לדולא אתא מיטרא פסידה דפועלים, קשיא עם הא דאמרינן בגיטין [ע"ד ע"א] גבי אריסא הא לא איצטריך ולא פסיד מידי מתנאיה, ומשנינן דהתם אריס ויש לו חלק בקרקע ומזלא דתרווייהו גרים אבל הכא פועל ומזלא דבעל הבית בלחוד קא גרים.
<h2>דף עז:</h2>
ודינא דהנותן ערבון כמו שמפורש בגמרא [כל החוזר כו']. כללא דמילתא כל הנותן מקצת הדמים, שלא אמר ערבוני יקן, דינו כנותן ערבון סתם. וכל קנה דאמרינן בהא שמעתא גבי קרקע קנה לגמרי. ומה שהיה כנגד מעותיו קנה לגמרי כנגד מעותיו, ומאי דקנה הכל קנה לגמרי הכל. וכל קנה דאמרינן במטלטלין לענין מי שפרע הוא דאמרינן. דבזוזי בלא משיכה עסקינן. דאי במשיכה ליכא ספיקא דודאי קנה לגמרי הכל לא שנא עייל ונפיק אזוזי לא שנא לא עייל ונפיק אזוזי. וליכא אפלוגי בהא, אלא בזוזי בלחוד בלא משיכה הוא דאיכא לאיפלוגי, ולענין מי שפרע, דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל, ומאן דקא הדר ביה בין מוכר בין לוקח מקבל מי שפרע. ואי עייל ונפיק אזוזי אפילו לא פש ליה אלא [חדא] זוזא לא קנה אלא כנגד מעותיו לענין מי שפרע, ואית ליה למוכר זכותא בגויה דההוא זבינא כדי ההוא זוזא דפש גבי לוקח. ואי לוקח קא הדר ביה יד מוכר על העליונה אפילו בעי לוקח למיהוי שותפא בהדיה במה שנתן ובמה שלקח הוא שחוזר בו, אפילו הכי יד מוכר על העליונה רצה אומר טול מעותיך, וליכא דין מי שפרע, או הילך חלקך מגוף המכר כנגד מעותיך, וליכא נמי דין מי שפרע אי מקבל מיניה לוקח הכי... למיהוי ליה שותף בגויה. ואי מוכר בעי למיהוי שותף בגויה [ולא] מקבל מיניה לוקח ובעי למיהדר ביה לגמרי מקבל עליה לוקח מי שפרע ומהדר ליה מוכר זוזי. ואי מוכר קא הדר ביה אפילו בעי מוכר למהוי שותף בהדיה בכדי ההוא זוזא דפש ליה גביה, אפילו הכי יד הלוקח על העליונה, רצה אומר תן לי מעותי שנתתי לך וליכא דין מי שפרע, או תן לי חלקי מגוף המכר כנגד מעותי. וליכא נמי דין מי שפרע אי מקבל מיניה מוכר הכי למיהוי ליה שותפא בגויה, ואית למוכר זכותא בגויה דההוא זבינא כדי ההוא זוזא דפש גביה דלוקח. ואי לוקח בעי למיהוי שותף בכדי מה שנתן ולא מקבל מיניה מוכר הכי ובעי למיהדר ביה לגמרי, מקבל עליה מוכר מי שפרע ומהדר ליה זוזי. ואי אמר ערבוני יקן, לעולם לא קנה אלא כנגד מעותיו בין קרקע בין מטלטלי, האי כדיניה והאי כדיניה. ובזמן שהמוכר חוזר בו ושקיל הלוקח מגופיה דזבינא קרקע כנגד מעותיו בשעת המכר, שקיל מעידית שבה. ואי מהדר ליה מעות מגבינן ליה מבינונית דנכסים. ואי זבינא יקירא הוא וגרם לו מוכר הפסד ללוקח לאוזולי ולזבוני, היכא דמהדר ליה מעות מגבי ליה מעידית דנכסים כדין מזיק. ואי מגבי ליה מגופיה דזבינא מדעת לוקח שמין לו כשעת גבייה [ומגבי'] ליה מעידית שבה. ורב נחמן בר יצחק [דאמר מעידית שבה] ורב חייא דאמר מעידית נכסים, לא פליגי. אלא רב נחמן מפרש לה אתן לי קרקע כנגד מעותי, דהיכא דשקיל מגופיה דזבינא שקיל מעידית שבה. ורבי חייא מפרש לה אתן לי מעותי, דאי לית ליה מעות מגבי ליה מעידית נכסים. והילכתא כתרוייהו. ואם הלוקח חוזר בו והמוכר מחזיר לו מעותיו, מגבי ליה מזיבורית דנכסים היכא דלית ליה מעות. דאפילו בעל חוב נמי הוה גבי מזיבורית אי לאו משום נעילת דלת, והכא נעילת דלת ליכא. ואי מגבה ליה גופה דשדה יהיב ליה מזיבורית שבה. והאי דאמר רבא האי מאן דמזבין וכו' עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו, לא שנא קרקע ולא שנא מטלטלי האי כדיניה והאי כדיניה. האי לענין קנין גמור, והאי לענין מי שפרע. לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. הם הכי נמי האי כדיניה והאי כדיניה. וההיא דאמר רבא בההוא דפש ליה חד זוזא, לא קנה, פירושה לא קנה הכל אלא כנגד מעותיו ולענין מי שפרע. וכדאמרינן. והוא הדין לקרקע לענין קנין גמור. וכדינא דפרשינן לעיל. וההיא דמכר לו עשר שדות בעשר מדינות [קידושין כ"ז ע"ב] דאמרינן קנה כנגד מעותיו, מיתוקמא בין דעייל ונפיק בין דלא עייל ולא נפיק. אי עייל ונפיק היינו דיניה דלא קנה לעולם אלא כנגד מעותיו. ואי לא עייל ונפיק נמי כיון ששדות חלוקות זו מזו, לא אמרינן דקנה הכל עד שיתן דמי כולם. וכל מאי דאמרינן קנה כנגד מעותיו דינם כשותפים בדבר שיש בו דין חלוקה כדינו ובדבר שאין בו דין חלוקה כדינו. ובמוכר שדהו מפני רעתה קנה הכל ואע"פ שלא נתן לו אלא מקצת הדמים, ואפילו נפיק ועייל אזוזי. אי נמי כתב לו והריני נושה בו קנה הכל (בכל) [ככל] מכר שבעולם. כך נראו לי כללי השמועה ועל דרך זו הולך מה שכתב רב חננאל בשם הגאונים. ואע"פ שנתקשו דבריו, כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. ע"כ מס' המאור.
וצריך עיון דיד לוקח על העליונה, רצה אומר לו "תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי". לימא ליה מוכר "מכל מקום כנגד מעותיך קנית ולא תחזור בך". ויש לפרש דכל מי שנותן מקצת מעות על המקח, על דעת כן הוא נותן על מנת שימכור לו כל המקח, דאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשני מקחין. מיהו אם רצה הלוקח למחול תנאו רשאי, ויקח כנגד מעותיו בשני מקחין מיהו מן המקח בעל כרחו של מוכר. ומשום הכי קתני יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי בעל כרחך. וכשהלוקח חוזר בו נמי יד המוכר על העליונה, דכל מאן דשקיל זוזי אמקח אדעתא דליזבון כל מאי דבעי למזבן, ואין אדם רוצה ליתן מעט עכשיו ולמחר מעט. והכי קאמר ליה "אני לוקח מעותיך על מנת שתתן לי שאר המעות ותקנה הכל". מיהו אם ירצה ימחול התנאי וימכור לו כנגד מעותיו בעל כרחו. משום הכי קתני רצה אומר לו הילך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך. וצריך עיון בההיא דבעי, דיש לומר דבהמה וכל דבר שאינו ראוי ליחלק כיון דעייל ונפיק אזוזי לא קנה כלל, דליכא למימר ביה כנגד מעותיו. וכיון דעייל אזוזי לא קנה כלל.
<h2>דף עח:</h2>
השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה וכו'. ואוקימנא למתניתין כרבי מאיר דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. ולית הלכתא כותיה (אלא כמתני') [לא במתני'] ולא במגבית פורים וכרבן גמליאל סבירא לן דמי[קל].
השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו עד הרי שלך לפניך. והני מילי באנגריא חוזרת. וכגון שיש מנהג שלוקח בהמות [איזו] שימצאו עד שימצאו אחרת כמותה. אבל באנגריא שאינה חוזרת, אם בדרך הליכתה נטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב המשכיר להעמיד לו חמור. והלכתא כשמואל, דקיימא לן הלכתא כשמואל בדיני. והיינו מפרשים חייב להעמיד לו חמור, בעל כרחו ישכור לו חמור אחר, ואפילו אם רוצה להחזיר לו מעותיו אומר לו "שכור לי חמור אחר", כיון ששכר לו חמור סתם. ומצאתי בספר הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל [שכירות פ"ה ה"א] [שחייב] להעמיד לו חמור או יחזיר לו שכרו. תוספ' [פ"ז ה"ה], השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הרי שלך לפניך אלא נותן לו שכרו כמה שעשה, השוכר את החמור והבריקה או נשתטה אומר לו הרי שלך לפניך, בד"א כששכרה למשוי אבל שכרה לרכוב חייב להעמיד לו חמור אחר. אמר רב פפא וכלי זכוכית כלרכובי דמי.
<h2>דף עט.</h2>
השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך, אם יש בדמיה ליקח יקח אליבא דדברי הכל, לשכור ישכור כשמואל דהלכתא כותיה בדיני. דמכלינן קרנא היכא דלא מצינן למיעבד בענינא אחרינא, שהרי אין בדמיה ליקח. ודוקא דאמר ליה חמור זה. אבל אמר ליה חמור סתם חייב להעמיד לו חמור [אחר] אע"פ שאין בדמיה ליקח ולשכור. ובהא לא שני לן בין לרכוב בין למשאוי. והרב אלפסי כתב השוכר את החמור לרכוב. ולא ידענו למה מוסיף. כי אינו מן הגירסא. והרב רבי משה אבן מיימון [שכירות פ"ה ה"ב] כתב, דדוקא לרכוב. ונראה שתלה זה בהלכות הרב אלפסי. ולא ידענו מה הפרש בדבר. והרב הקשה מהא דפרק המקבל [ק"ט ע"ב], דמשמע בין לאביי בין לרבא דלא מכלינן קרנא. ושני דהתם אפשר לזבוניה ולמזבן ארעא בדמיה ומיכל פירי, אבל הכא לא אפשר, וכל כמה דמצינן לאהדורי דלא ליכל קרנא מהדרינן. וקשיא לן הא דאמרינן [שם] דאילן שיבש או נקצץ דיקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. וכן בהא דפרק המקבל דפרדסי, וכולהו הני משכנתא דסורא נינהו ואמרינן דילקח בעצים קרקע ויאכל פירות. והתם אמרינן במסכת כתובות [צ"ה ע"ב] בההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים וקש לחמש שנים וכתבו ליה טירפא דטריף מלקוחות. ואמאי ונימא ילקח בעצים קרקע ויאכל פירות. ושארא לא יפסיד דהא זבן כל הפירות דנפקי מהאי ארעא. ואמאי מקבל אחריות אי קייש, אם כן קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. ואית דאמר דהאי דהתם קיצותא הוא, דנטל שיעור זוזי בתר דאכיל בנכייתא. אבל שאר משכנתא דסורא לא קבל אחריות. ואית דאמרי דלעולם מקבל אחריות אי קייש, כיון דפרדיסא עביד דקיש, ואינהו לא זבון אלא פרדיסא דעביד פירא. אבל אי לא עביד פירי כלל משלם. ולעולם כל מאי דמצינן למיפק מהאי ארעא מפיק וילקח בעצים קרקע ויאכל פירות ולא מצרכינן ליה לזבוני. ושארא דלא מצי למיפק מההיא ארעא כתבינן ליה טירפא. וצריך עיון.
השוכר את הספינה וכו'. והכא לא יהיב שכרו של חצי הדרך. וספינה סתם ויין סתם חולקין, דבעל ספינה מצי אמר ליה הב לי חמרא ובעל ספינה מצי אמר ליה הב לי ספינתא. וכיון דהאי לא מייתי והאי לא מייתי הוו להו מילי דשקלי כהדדי וחולקין. כך כתב הגאון. וצריך עיון.
<h2>דף עט:</h2>
אמר רב פפא מעוברת והיא מניקה. אע"פ שאינה מעוברת אלא משלשה חדשים אפילו הכי קשה הנפח כמשוי. והיינו דקאמר ש"מ ביניתא אכריסא תקלה. דאע"ג דאין דבר בתוך הנפח שוקל כמשוי.
<h2>דף פ.</h2>
היכא דלא שני מאן משלם. דמתני' בדשני והשוכר משלם, והעבדים פטורין, דמיירי דמשכיר הפרה ועבדיו עמה, והעבדים לא פשעו בדבר, כיון דהשוכר שנה במקום. אבל היכא דלא שינה משלמין העבדים, ומאן משלם.
המוכר את הפרה ואמר לו פרה זו נגחנית וכו' היה בה מום אחר וסנפו בין המומין אין זה מקח טעות. ופירש הגאון, ופרה זו לא היתה נשכנית ונגחנית ואמר לו יש בה מומין אלו שניכרין לעין שאינם בה ויש בה מום פלוני שאינו ניכר בה, ונמצא שיש בה אותו מום שלא היה ניכר בה, הרי זה מקח טעות, דאומר הלוקח "המוכר הטעני שהייתי סבור כי היכי דלא היו בה אלו המומין הניכרין שמנה בה גם כן לא היה בה מום אחר שמנה בה שלא היה ניכר בה ועל זה סמכתי ולא מחלתי ולהשביח דעתי הוא אומר לי כך". הילכך ה"ז מקח טעות, ואינו יכול לומר "כבר הודעתיך". אבל הראהו מום אחר שהוא ניכר ונראה לעין ואמר לו "פרה זו יש בה מום זה ויש בה עוד מום פלוני", ולא היה נראה לעינים, אין זה מקח טעות, שהרי לא (הראהו) [הטעהו] ולא אמר לו אלא מומין שבה. עד כאן. היו בה כל המומין האלו מהו. פירוש אם אמר לו "מום זה ומומין אחרים יש בה שאינם נכרים לעין", ונמצאו בה כל אלו המומין. מהו, מי אמרינן כיון שהראהו זה המום הניכר בה ואמר לו "יש בה מומין אחרים", בין בסתם בין במפרש אין זה מקח טעות, שהרי היה לו לשאול על אחרים. או דילמא מצי אמר ליה "אע"פ שמחלתי על זה הניכר לא הייתי סבור על האחרים אפילו במפרש שאין ניכרין בה, ואמרתי להשביח דעתי הוא עושה". ומסקנא דאפילו היו בה כל המומין האלו אין זה מקח טעות. וצריך עיון, כי יש בזה פירוש אחר לרבינו שלמה ועוד פירושים אחרים וצריך עיון.
השוכר את החמור להביא עליה חיטים והביא שעורים, תבואה והביא תבן, חייב. ואיפליגו בה אביי ורבא, דאביי סבר קשה כמשוי תנן נפחא כתקלא, ואי מוסיף בה שלשה קבין חייב. ורבא סבר קשה כמשוי תנן, דתקלא כתקלא, ונפחא הוי תוספת. והלכתא כרבא. אלא הא קשיא לן, אביי היכי ס"ד למימר הנפח קשה כמשוי, ואם שכרה להביא עליה שעורים והביא עליה תבן, כיון שהנפח קשה כמשוי בתוספת משקל ג' קבין חייב, והתוספת היכי חשבינן. וצריך עיון. ואית דאמרי דדווקא משעורים לחיטים קאמר הכי, וכן מתבואה שהן שבלים לתבן. שהן קרובין זה לזה, ואם שכרה ללתך חיטים והביא לתך שעורים חייב בתוספת שלשה קבין. וכן אם שכרה להביא משוי תבואה כמנהג העיר והוסיף על המשוי של תבן שלשה קבין חייב. ואית דמפרשי בענין אחר דאביי מיקל מדרבא. וצריך עיון.
<h2>דף פ:</h2>
קב (ללתך) [לכתף] וכו'. ש"מ שכל המוסיף אחד משלשים על משאו חייב, בין להוסיף לו שכר, בין לשלם לו נזקו, כרב אשי דאמר מחמת חולשה הוא, והלכתא כותיה.
כל האומנין שומרי שכר. וסוגיין בגמרא טעמיה דאומן, מפני שהוא כשוכר (הכל) [לכל] להשתמש בו ולהרויח בו, ושוכר כשומר שכר דמי. והיינו דמייתינן מתניתין עלה דרב חסדא דטול את שלך והבא מעות שומר חנם, והוא הדין לגמרתיו. וש"מ דלאחר ימי שאלתה גמר חיובא דשואל כיון דמשאיל ידע הזמן הנתון לו. וכן באומן לאחר ימי שכירותו כיון שגמרו פטור. ומיהו דוקא שהודיעו ואמר לו גמרתיו. דאם לא הודיעו היאך נסתלקה שמירתו בלא דעת בעלים. אבל כשהודיעו ואמר לו גמרתיו פטור. והיינו דרב חסדא. ואי תימא כיון דטעמא משום דתפיש ליה אאגריה, אמאי פטור, מכל מקום כל כמה דלא אמר לו טול את שלך, והביא מעות, דמוכחא מילתא דדעתיה דלא תפיש ליה אגריה פטור. אלא ש"מ דהכי הוא. וטול את שלך והבא מעות פטור, והוא הדין לגמרתיו, כרב חסדא דהחזירה לאחר ימי שאילתה פטור. ומסקינן דפטור משואל וחייב כשומר שכר, דכיון דנהנה, וכל הנאה שלו מהני, והוי ליה שומר שכר. וצריך עיון אמאי לא הביא הגאון הא מילתא דרב חסדא דהחזירה לאחר ימי שאלתה פטור. הרב אלפסי הביאה בפרק השואל [צ"ח ע"ב] בגמרא דהך מתניתין דהשואל דמייתי הכא. והכי מסקינן בהלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב, שכיון שפסק ובדעתו ליקחנו אם יתרצו בבית חמיו הרי הוא שלו לגמרי. ובחזירה פטור, מפני שהוא כנושא שכר, ופטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה.
<h2>דף פא.</h2>
שמור לי ואשמור לך שומר שכר. ואמאי שמירה בבעלים היא. ומשני דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. וכל השותפין נעשין שומרי שכר זה לזה. ודוקא דאמרי שמור לי היום ואשמור לך למחר, אבל בסתמא אתרוייהו רמיא נטירותא ושמירה בבעלים הוא ופטור.
<h2>דף פא:</h2>
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה וכו' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ונהר פקוד נהרא דלא פסיק הוא. שמור לי ואמר לו הנח לפניך, אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. והנח סתמא בעיא ולא אפשיט ולקולא עבדינן. אבל הנח לפני שומר חנם. וקשיא עם הא דאמרינן [צ"ט ע"א] כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים, דעד דמשיך לא מיחייב באחריותו. ואית דאמרי דאע"ג דמשך, כיון דלא קבל שמירתו ואמר לו הנח לפניך, אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, דמשיכה לא מקניא אלא על פסיקת מעשה מעיקרא. ואית דאמרי דשאני שמירה דבהמה ודבר שבדעתו להביאה לביתו ולהביאה ברשותו, בהא בעיא משיכה. אבל בדבר שנשמר במקום הנחתו ולא יזיזנו ממקומו אלא שקבל שמירתו עליו באותו מקום שהניחוהו הבעלים, באמירה בעלמא סגי, דמוכחא שקבל שמירתו מחייב. והיינו דקאמר הנח לפני שומר חנם.
<h2>דף פב.</h2>
הלוהו על המשכון שומר שכר. ומסקנא דהלוהו על המשכון שומר שכר, לא שנא הלוהו פירות ולא שנה הלוהו מעות ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו, בכולהו שומר שכר הוי. מ"ט דמצוה קא עביד, ובההיא הנאה דלא קא בעי למיתב ריפתא לעניי משום דקא עסיק במצוה וקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עליה שומר שכר. ומהאי טעמא נמי קאמר רב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר. והילכתא כותיה. והא דאמר שמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, ליתא, אלא אם נגנב או אבד חייב כשומר שכר במאי דשוה. ומאי דפש ליה בתר דמי משכוניה שקיל מיניה דלוה. ואם נאנס שקיל כוליה חוביה מיניה דלוה עד גמירא. כך כתב הגאון. ומיהו במשכנו שלא בשעת הלואתו לא פסקי' הכי. דכיון דהלכתא כרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון, קונה לגמרי קאמר, וחייב באונסין. והאי דפסק הרב הכי, משום דדעתיה דכי הוה מוקמינן לפלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא בדרבי יצחק בשאבד המשכון שלא באונס. ולא היא, כיון דבעל חוב קונה משכון אפילו באונס נמי חייב, וכדאוקימנא לפלוגתייהו בדרבי יצחק בשאבד באונס, וכדאוקימנא לפלוגתייהו בדרבה ורב יוסף בשאבד שלא באונס, הכי כתב הר"ז במסכת שבועות [מ"ג ע"ב]. ואע"ג דקא משנינן מתניתין אליבא דר' אליעזר, ומפלגינן בין משכנו בשעת הלואתו למשכנו שלא בשעת הלואתו, ומשמע דמתניתין שלא בשעת הלואתו הוא, ואפילו הכי שומר שכר דקתני לאו דוקא, דאפילו באונס נמי מחייב אם משכנו שלא בשעת הלואתו. אי נמי דלא קאמר ההיא סופה אלא אמסקנא. הכי היא כדפרישית.
<h2>דף פג.</h2>
המעביר חבית ממקום למקום ונשברה בין שומר שכר בין שומר חנם ישבע. ומסיק גמ' א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום. היכי משתבע, שבועה שלא בכוונה שברתיה. וכתב הגאון, דהא דרבא אליבא דרבי מאיר היא, ובדין הוא דלישלים, אלא תקינו רבנן דלישתבע דשלא בכוונה שברה ומפטר. דלא מצי לאשתבועי דלא פשע בה, דפושע איהו גביה. אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע הוא הכי משבעינן ליה, דשלא בפשיעה נשברה בין שומר חנם בין שומר שכר. וליתא לדרבי יהודה דאמר שומר שכר משלם. דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ועוד תקנת חכמים היא. ואי איכא סהדא דמסהד דשלא בפשיעה נשברה מיפטר ואפילו משבועה, דתניא איסי בן יהודה וכו'. ומייתי נמי ההוא עובדא דתבריה בזיזא דמחוזא. וקאמר רבא אייתי סהדי דלא פשעת בה ואיפטר. וקאמר מדאיצטריכא ליה לרבא לאיתויי ראיה דלא פשע בה, שמעינן מינה דהיכא דליכא ראיה דלא פשע הוא דמשתבע ליה. ולא משבעינן ליה דשלא בכוונה תברה. והך דקאמר רבא שבועה שלא בכוונה תברה, לטעמיה דרבי מאיר קאמר ליה וליה לא סבירא ליה. דהא רבא גופיה דקאמר הך [קמייתא] אמר הך בתרייתא. וצריך עיון כל דברי הרב, שכתב דרבא ס"ל דנתקל אנוס הוא, ובבבא קמא משמע בפרק [המניח (ל"א ע"א)] גבי הקדרין, דרבא אליבא דנפשיה קאמר דנתקל פושע הוא. ועוד היכי קאמרינן דרבא קא הדר ביה בלא ראיה. ועוד לא גרסינן במילתיה דרבא "אייתי ראיה דלא פשעת" ואפילו אייתי ראיה דלא פשעת בה פשיעה של חיוב דשלא נתקל כשהורידה למטה מכתיפו, דההיא כונה פשיעה, וחייב אפילו לרבי יהודה. אי נמי מאן לימא לן דתברה בתקלה, דהא קאמר תברה בזיזא דמחוזא, ולא דרך תקלה, ובההיא ודאי שלא בדרך תקלה אי פשע בה חייב. וההיא דפרק הגוזל [ב"ק צ"ט ע"ב] דטבח אומן נמי לאו ראיה היא. וכבר כתבתי כל זה בבבא קמא, כדברי הרב ר' זרחיה אשר השיב על הגאון בבבא קמא. והאי מילתא דאיסי נמי מפרש בה גאון בתרי פירושי. ואיכרע כפירושא בתרא. וכדברי רבינו חננאל, דמקום (שעשיש) [שיש עדים] ושכיחי רבים, או יביא ראיה ויפטר, או ישלם, ולא מיפטר בשבועה. אבל במקום דלא שכיחי עדים אמרינן אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם, הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר. דהיינו דקא מתמה כמאן כאיסי. דמילתא דתמיהא הוא, והאיך פסק כאיסי וסבירא לן כותיה. דלפירושא קמא דקאמר דאי מייתי עדים מיפטר, הא ודאי פשיטא דלא מצרכינן [ליה] לשבועה כיון דמייתי עדים. אלא כפירושא בתרא נקטינן.
השוכר את הפועלים וכו'. הכל כמנהג המדינה. ירושלמי [ה"א] א"ר חנינא המנהג מבטל את ההלכה.
<h2>דף פז.</h2>
ואלו אוכלין מן התורה, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו. ובדבר שגידולו מן הארץ.
<h2>דף פח:</h2>
אי בעית אימא כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים, אבל חטים ושעורים דבגורן תלינהו רחמנא לא. ולהאי שינויא קשיא הא דאמרינן [פסחים ט' ע"א] מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת [ופטורה מן] המעשר. וללישנא אחרינא ניחא.
<h2>דף פט.</h2>
כרוך ותני דיש, מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה. שהן דברים הנוהגים בו, אף כל שנגמרה מלאכתו בדבר הנוהג בו, אם מעשר לחודיה מעשר, ואם חלה חלה. יצא הבודל שנגמרה מלאכתו למעשר ואין בהם דבר מאוחר. ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו. כך פירש רבינו חננאל. וצריך עיון דמשמע דבעינן שיגמר למאוחר שבו, אבל כל כמה דלא נגמרה למאוחר שבו אע"ג דנגמרה למוקדם שבו אוכל. ואית דאמרי איפכא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו לאחד מהן, אבל כל שנגמרה לאחד מהן לא אכיל, וצריך עיון.
איבעיא להו פועל מהו שיהבהב באור ויאכל וכו'. ת"ש ולא יספות במלח ויאכל וקא מתרץ, מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי. ורמינהי וכו'. והקשה רבינו יעקב אמאי לא מוכח מהכא להיתר, דמה ספיתא דדמיא קצת לענבים ודבר אחר ומכשר אוכלין, אמר דמותר, כל שכן היבהוב. [וכן] לפירוש רבינו שלמה דמפרש קצץ אשכרו למסוק ולבצור, איכא קושיות טובא, חדא דאין קציצה דמתניתין כי האי קציצה דהתם, דמתניתין קצץ על ידי בנו ובתו הגדולים שהיה דין שיאכלו וקוצץ שלא יאכלו, אבל הכא למה ליה קציצה. ועוד אם לא קצץ היה אוכל אפילו אלה בלא מעשר, ומשום דקצץ גרע דינו. ומפרש הכי, פועל מהו שיהבהב, כלומר שיתקן דבר שאינו אוכל גמור לעשותו אוכל גמור, דאי לאו אוכל הוא כלל פשיטא שאינו מותר. וכמו כן תאנים וענבים וזיתים דאין צריכין תיקון פשיטא ליה לשואל שמותר לתקנם. והמשיב השיב דאינהו נמי אם יהו צריכין תיקון כלל לא יתקן. אבל ברייתא דסופת במלח באין צריכין תיקון כלל, אלא שגורם המלח שלא יקהו שיניו. ת"ש וכו' לא יספות במלח ויאכל, והא הכא דבדבר הראוי לאכילה כבר, ואסרי ליה לתקוני טפי, וכל שכן היכא דאינו ראוי לאכילה דקאסר ליה לשוויי אוכלא. וקא מתרץ מלח ודאי כענבים ודבר אחר דמי. אבל מהא ברייתא דקתני סופת במלח ואוכל, לית ליה למפשט בעיין, [דהא] הו"ל אוכל מתחלה לגמרי, ואכשורי הוא דמכשר. אבל הכא דלא הוה ליה אוכל כל כך שמא לא אמרינן לשוויי אוכלא טפי. ורמינהי השוכר את הפועלים וכו', קצץ לעדר ולקשקש קאי, שלא היה ראוי לאכול, (דהויא) [דדמיא] האי קציצה לקציצה דמתניתין, וה"ל מכר גמור. לפיכך שתים שתים לא יאכל ע"כ. ע"א קצץ, שיאכלו בניו בשכרו והו"ל כמקח. כתב הגאון כיון דלא אפשיט לא יהבהב. וה"ר זרחיה פסק והתיר להבהב מדרבא דשרי לספות וכל שכן להבהב. וצריך עיון.
<h2>דף צ.</h2>
פרות המרכסות וכו' והקדשות אינו עובר עליו משום בל תחסום. פירש רבינו שלמה דמשום הכי אינו עובר, דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא. ומשמע דאפילו כהן [בתרומה] שלו אינו עובר. ותימה, מהיכא משמע ליה האי סברא. וצריך לומר דהכא מיירי בכהן הדש בפרתו של ישראל או ישראל הדש בפרתו שלו, דאסור להאכילה [תרומה] כיון דפרתו של ישראל היא. ומשמע הכי, אינו עובר, משום שלא אמרה תורה לא תחסום אלא בדבר שהוא מותר לעצמו מאכילו (ולהאכילו) לבהמתו. והכי נמי משמע לקמן, דקא פריך ליה גבי מעשר שני, והא בעי חומה, דמשמע דכיון דלעצמו אסור לבהמתו נמי אסור להאכילו, אבל כהן הדש בפרתו או ישראל הדש בפרתו של כהן בתרומה ומעשר, כיון דיכולין להאכילה עובר משום בל תחסום. ואע"ג דקתני במתניתין [תרומות פי"א מ"ט] ישראל הדש בפרתו של כהן יאכילנה כרשיני תרומה, ומשמע דדוקא כרשיני תרומה אבל תרומה עצמה אסור להאכילה בידים, וכן תניא בתורת כהנים, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, הם יאכלו ואין בהמה אוכלת, יכול לא תאכל מן הכרשינין ת"ל בלחמו, אפילו הכי מצינן למימר דכהן הדש בפרתו של ישראל ושל עצמו דעובר. דכי אמרינן דאסור להאכילה, הני מילי בידים, אבל אם מעצמה אוכלת אין למחות. הילכך אם חסמה עובר משום בל תחסום.
והא בעי חומה. פירוש לר' יהודה פריך דאמר ממון של הדיוט הוא, הילכך עובר כיון דאיהו מצי אכיל, והא בעי חומה, דלעולם לא מצינו איהו אכיל כי אם בירושלים. וכיון דאיהו לא מצי אכיל בהמתו לא אכלה כדפרישית. ועוד דלא מקרי ממון הדיוט כלל כי אם בירושלים, כדאמרינן בפרק חלק [סנהדרין קי"ב ע"א] מחלוקת בירושלים אבל בגבולין דברי הכל פטורה, דלדברי הכל ממון גבוה הוא.
<h2>דף צ:</h2>
חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב דעקימת שפתיו הוי מעשה. והלכה כר' יוחנן. ואע"ג דקשיא דר' יוחנן עם הא דאמרינן [תמורה ג' ע"א] כל לא תעשה שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר, ההיא דרביה.
<h2>דף צא.</h2>
אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ואילו אתי לדינא קמן אמרינן ליה זיל שלים. דכי אמרינן אין מת ומשלם הני מילי נזיקין דמחייבי ליה בי דינא, אבל הכא גבי אתנן שהוא חייב את עצמו ליתן לה אתנן והוא יודע שהוא חייב מיתה חייב. הכא נמי גבי פרה שחייב עצמו להאכילה יחייבוהו ב"ד לשלם ד' קבין לפרה.
<h2>דף צב:</h2>
סברוה במעלה להן מזונות אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל שפיר. ואי אמר ליתן אכילתו לאחר אין שומעין לו. דרחמנא (אמר) הוא דזכי ליה חוץ משכרן, משום צער בעלי חיים, כדי שלא יראה ויצטער. אבל מאחר שהוא תאב והוא רוצה ליתן לאחר כי האי גונא לא זכי ליה רחמנא. מיהו כיון דמעלה להם מזונות, מעיקרא אתנו בהדי אבוהון שיהא כל זכותם שלו, ויוכל למחול שכרן לאחר. וכי היכי דאינהו מצו מחלי איהו נמי מצי מחיל, דאדעתא דאבוהון אתנו מסתמא, וניחא להו במאי דעבד אבוהון. אבל קטנים דלאו בני מחילה נינהו לא מחלי. אלא אי אמרת משלו הוא אוכל. ובמעלה להן מזונות, קשיא עבדים קטנים נמי ניקוץ להו. דממונו הוא לגמרי. דבשלמא בניו קטנים, צערא דקטנים לא זכי ליה רחמנא. אלא עבדים קשיא. ומשני, דבאין מעלה להם מזונות מיירי. וטעמא דגדולים דידעי וקא מחלי. ובהמתו נמי לא קשיא אמאי אינו קוצץ, כיון דמשלו הוא אוכל מאי בין מעלה לשאין מעלה, דלא דמי, דבשלמא עצמו ובניו יכול לפסוק על ידי עצמו ועל ידי כל מי שזכותו שלו. אבל בהמה אפילו בעלים גופייהו קא מזהר רחמנא לחסמא, וכל שכן שלא יפסוק לחסמא.
במאי אוקימנא לברייתא במעלה להן מזונות אי הכי בנים קטנים נמי ניקוץ להו. דמשמע דכל [שכן] קטנים כיון דמעלה להן מזונות מעשה ידיהם של אביהם כמו מציאה. ואם כן כיון דמשלו הוא אוכל וכל שכרן של אביהם, ניקוץ להו, דהא אי בעי מחיל לשכרן. ומשני דצערא דקטנים לא זכי ליה רחמנא. ואע"ג דהרוחה דמציאה ודמעשה ידיהן שלו, אבל צערא כי האי הרי הוא כצערא דחבלה דבת, דלא זכי ליה רחמנא. ובמסכת בבא קמא [פ"ז ע"ב], כתב הרב ר' זרחיה דמעשה ידיהם דבנים בין קטנים בין גדולים הרי הן של אביהם כיון דסמוכין על שלחן אביהן כמו מציאה. ומשמע דמהכא מוכח כדבריו. ומסקנא דפלוגתא היא, דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל. ותנא ברא סבר משלו הוא אוכל. וקיימא לן כתנא דידן.
<h2>דף צג.</h2>
שומר פירות אוכל מהלכות מדינה. ואוקימנא אליבא דשמואל בשומרי גתות וערימות, דמשמר לאו כמעשה דמי ואינן אוכלים אלא מדברי סופרים, אבל שומרי גנות ופרדיסות אינן אוכלין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, וכן הלכתא.
ההוא רעיא דהוה קא מעבר חיותא אגדא דנהר פקוד וכו' אתא לקמיה דרבה ופטריה. משום טעמא דמאי הוה ליה למעבד הא נטרה כדנטרי אינשי. ואביי אקשי ליה מאי דאקשי. והא דאקשי אי הכי אמאי פטור תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא [קשיא הא] (ו)כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב. [אינו] אלא דומיא דצריפא דאורבנא, דאי הוה נטר לה מפשיעה לא אתי האונס, אבל הכא אי לא פשע בה נמי אתי האונס. וכי גוונא פטור הוא. והגאון אקשי ליה והביאה בפרק המפקיד. וצריך עיון דלא קשיא מידי. רב חסדא ורבה בר רב הונא סבירא להו כרבה דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא מעליא. והלכתא כותייהו דהא רב פפא עבד עובדא כותייהו.
<h2>דף צד.</h2>
מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה מני ר' יהודה היא אימא סיפא כל תנאי שיש בו מעשה מתחלתו תנאו בטל אתאן לרבי מאיר. מהכא משמע דרבי מאיר ורבנן כי היכי דפליגי בתנאי כפול הכי נמי פליגי בשאר תנאים, דלא בעו תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו. ויש מפלגין בדבר ואומרים דלא פליגי אלא גבי תנאי כפול, והא קשיא להו. אלא כרבי מאיר ושאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשיה. דלעולם מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. והני מילי כגון המקדש את האשה, דכיון דקידשה ודאי משתעבד בשאר כסות ועונה, ובמעשה דקדושין ודאי משעבד נפשיה בעל כרחיה ואינו יכול לעקור. אבל הכא מאי קא עביד דלוכח דשעבד נפשיה הא לא קא עביד מידי אלא משיכת הבהמה. ואי אמר בהדיא דכי משיך לאו למיהוי שומר קא עביד משיכה, לא קא משעבד נפשיה כלל. וכיון דאמר דלא מיחייב נפשיה להיות חייב בשבועה עקר ליה לחיוב שומר מעיקרא מיניה, ובהדיא אמר דלא משיך אדעתא דליהוי שומרו אלא על תנאי. אבל בקידושין דעביד מעשה דמשעבד נפשיה לא שנא אמר הרי את מקודשת לי על מנת שאין עלי שאר כסות ועונה לא שנא אמר לה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי לא שנא מעיקרא ולא שנא לבסוף, מעשה הקידושין משעבדי ליה בעל כרחיה, ולא אפשר לקדושי בלא תנאין אלו. אבל הכא לא עביד מעשה דלוכח דליהוי שומר דידיה.
מתנה שומר חנם להיות כשואל במאי בדיבורא. דבשלמא להיותו פטור מתנה בדיבורא, דמעיקרא לא משעבד נפשיה. אלא אמאי דאמר [להיות כשואל] היכי מחייב עצמו בדיבורא מאי דלא קא משעבד שומר אחר במשיכה. אמר שמואל בשקנו ור' יוחנן אמר אפילו תימא בשלא קנו [ב]ההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה. וכן הלכה. וכל שאפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים. הא אי אפשר תנאו בטל. ואתיא כרבי יהודה בן תימא. והלכתא כותיה.
שאל הבעלים או שכרן וכו'. שכירות דבעלים חזינן משום דקרא סתמא כתיב, אם בעליו עמו לא ישלם, בין היה עמו בשאלה. וסיפיה דקרא דכתיב אם שכיר הוא בא בשכרו, פירש רבינו שלמה, שבעל השור האמור למעלה, כלומר אם שכיר הוא וכו', ששכר השור לעשות בו מלאכה, ולא פירש דינו. ועל כן נחלקו בו רבי מאיר ורבי יהודה מר אמר כשומר שכר הוא ומר אמר כשומר חנם. והלכתא כשומר שכר, כדמוכח סוגיא דהשוכר את האומנין [פ' ע"ב] בפסקא דאומנין שומר שכר. א"ל הכי קאמר ואפילו שכירות הוא [כלומר] אם שכיר הוא שבא בשכרו פטור. ושמא תאמר אין זה כשאלה בבעלים דפטור, משום דהתם מחזי דדעתו של משאיל עצמו שיתעסק הוא בעמידת בהמתו, שהרי בא בחנם, ולא יהא השואל צריך לטרוח אחריה, אבל שאר פועל סלקא דעתך לא בא אלא על שכרו ולא יהא פטור המשכיר, קמ"ל קרא דבעלים פטור אפילו שכיר.
<h2>דף צד:</h2>
פרה במשיכה ובעלים באמירה. ועמה דקתני משמע ליה הכי, דקניית הפרה והבעלים אתיא בהדי הדדי. והא לא הוי, דודאי קניית הבעלים קודמת, שהן נשאלין וניקנין לו באמירה לחודה. ואע"ג דיכולין לחזור, כל כמה דלא הדרו בהו הם נשאלים לו משעת אמירה. ופרה לא קניא עד שעת משיכה.
בנטר מתא. פירוש המשאיל הוא שומר העיר, ואין לו הנאה כלל. אי הוי שואל נטר מתא הויא הנאה למשאיל דאינו צריך לשכור שומר. ואפילו הכי לא אמרינן דליהוי שומר שכר וליחייב בתשלומי כפל בטוען טענת לסטים מזוין למאן דאמר גנב הוא, משום דהוא אתני בשעת שאלתו להיות כל דין שואל עליו, ושישמרנה יפה כמו כן קבל עליו. ולעולם שואל הוי. וכל ימי שאלתו נמי חייב במזונותיה, דהא אמרינן והא בעי למתן ליה מזונו.
<h2>דף צה.</h2>
פשיעה בבעלים וכו'. הלכתא דפטור. והלכתא היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. והלכתא דלא בעינן פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריה, אלא כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור.
<h2>דף צו.</h2>
שאל מן האשה ונשאל לו בעלה. הלכתא דלאו שאלה בבעלים היא, דקנין פירות של בעל לאו כקנין הגוף דמי. ואע"ג דאלמוה רבנן לקנין פירות דבעל כקנין הגוף, כדאיתא בהחובל [ב"ק צ' ע"א], הני מילי שלא תיפקע זכותיה, כדפירשו בירושלמי [כתובות פ"ט ה"א], שלא תהא אשה מברחת (נכסיה) [נכסים] מבעלה, וכן שלא תהא אוסרת עליו מעשה ידיה. אבל לכל מילי אחריני כקנין פירות בעלמא הוי.
צא והשאל עם פרתי מהו. איכא דבעי, אמאי לא אוכח הא ממתניתין דתנן [צ"ח ע"ב] השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של משאיל וכי אמר לו השואל שלח חייב. אמאי הא שאלה בבעלים היא. שהרי אמר לשלוחו צא והשאל עם פרתי להוליכה לו, שמע מינה דלאו שאלה בבעלים היא. ותפשוט מהא. הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל. והא לא קשיא, דהא במתניתין מיירי דשליח לא אזיל בשליחותיה דמשאיל כלל. אלא איכא למימר דדילמא משאיל מזכה ליה לשואל על ידם והם זוכים בשבילו. אי נמי אפילו בלא על ידי זיכוי משכחת לה שהמשאיל אמר לשליח "תרצה להיות שלוחו של שואל" והוא קיבל [עליו] להוליך פרה זו לשואל, מיד כשבאה לידו הוי שלוחו של שואל, ויצא מרשות המשאיל. כי הוא מוליך מדעתו וברצונו. ושלוחו של שואל [הוא] ולא של משאיל. ואסיקנא דפלוגתא דרבי יאשיה ורבי יונתן היא, לרבי יאשיה דבעי קרא, אישה יפרנה (לדכה) מיותר, הכא נמי בעינן בעליו ממש, ולאו שאלה בבעלים היא, דהכא לאו שלוחו של אדם כמותו. ולא אפסיקא הלכתא בהדיא. ופסק הגאון דלאו שאלה בבעלים היא, דהכא לאו שלוחו של אדם כמותו, כדפרישית. ולרבי יונתן שאלה בבעלים היא, כדקיימא לן בכל דוכתא. ופסק הגאון דלאו שאלה בבעלים היא אלא בעבד כנעני דידו כיד רבו ממש היא. אבל אחר דלאו כמותו ממש הוא לא הויא שאלה בבעלים. וכן נמי לענין נדרים אין מופרין כרבי יאשיה. והרב ר' אברהם בר' דוד דפליג בהאי סברא וקאמר דבשליח ישראל בין לענין שאלה בין לענין נדרים אמרינן ביה שלוחו של אדם כמותו הואיל ואיתיה בדינין ובנדרים ובכל מצות כישראל גמור. והא דאיצטריך למימר טעמא בעבד כנעני ואפילו לרבי יונתן משום דכיד רבו הוא, התם הוא משום דלא מיחייב במצות כישראל וסד"א לא ליהוי כמותו לענין נדרים, קמ"ל משום דיד עבד כיד רבו דמי לענין ממונא. וכן פסק הרב בעל התוספות כרבי יונתן, ופירש נמי, הני מילי דבר מצוות הוא, שהוא בר מצוה זאת, שנעשה שליח עליו כשלוחו. אבל עבד [שאינו] בר מצוה זו שנעשה שליח עליו (הוא) לא. וכל דבר שאינו נוהג באדם [עצמו] אינו נעשה שליח עליו, כמו דקיימא לן בפרק שני דגיטין [כ"ג ע"ב] וקידושין [מ"א ע"ב]. ואם תאמר הא איכא תרומה ופסח, התם נמי שייך בתרוייהו, שכן אסור בטבל ושייך בפסח דכתיב ומלת אותו וגו', עד כאן.
<h2>דף צו:</h2>
אמר רבא לפום חורפא שבשתא. דטעה נמי במתניתין, דתנן ביבמות [ס"ו ע"א] נכסי מלוג אם מתו מתו לה. אלמא מכל מקום אפילו שואל הוי פטור, דשאלה בבעלים היא.
כגון דאגר מינה פרה והדר נסבה. ואמרינן עלה, אפילו שוכר הוי, אתיא שכירות בבעלים ומפקעא שכירות קמייתא שלא בבעלים. והכא מיירי דכל שכירות ושכירות הויא באפי נפשיה. דלבתר דאוגר מינה איתרמי לה דאסבה, והוי שוכר עלויה. והא ודאי לחודה קיימא אפילו שכירות ושכירות. והא דאיבעיא לן לקמן [צ"ח ע"ב] שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים ונגנבה בימי שכירות וכו' או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא, התם מיירי דאמר ליה השאילני פרתך חצי היום והשאיל לך עמה, וחצי היום אשכירנה שלא עמך ומשך אותה לשאלה ולשכירות. ולענין אונסין פשיטא ליה דבשעת שאלה חייב ובשעת שכירות פטור כמתניתין דשאל לחצי היום. וכפסקא דהאי מתניתין בשאלה להא, דלהא דמיא. מיהו לענין בעלים ומ... בבעלים מיבעיא ליה אי הוו חדא מילתא הואיל ושייכי בהדדי ובחדא שעתא קניא לשאלה ולשכירות. הרב ר' אברהם ז"ל. ונראה דבעל התוספות מפליג בה בענין אחר וצריך עיון. אלא כגון דאגרה איהי פרה מעלמא והדר נסבה. ואליבא דר' יוסי וכו'. איכא למוכח מיהא, כדכתיבנא בהגהה בפרק המפקיד. אלא לוקח הוי. כלומר הוא לוקח השכירות ממנה והוא שוכר תחתיה ופטור מאונסין. אבל מכל מקום בגניבה ואבידה מיחייב. וצריך עיון.
והלכתא מתה מחמת מלאכה שואל פטור דלאו לאוקומה בכילתא שאלה. אייתי סהדי דלא פשעת בה ופטירת ואי ליכא סהדי מאי וכו'. נ"ל דלא קאמר (ודאי) דאי ליכא סהדי והוא טעין דלא שינה בה כלום ובעי לאשתבועי, דלא יהא נאמן אפילו בשבועה אלא ישלם. דכיון דבברייתא ליכא סהדי נקיט לה, ולא קרינא ביה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר, ואי לא לא. אדרבה אמרינן בה שכי אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם. וכן כתב ר"ח כדברי, ולא מטעמא דכתיבנא. והרב בעל התוספות כתב בהפך. דילמא במקום שיש רואה ביה הוא דלאו בר שבועה הוא. אלא הכי קאמר אי ליכא סהדי. כלומר דליכא צד לפטור עצמו. מאי משלם. כלומר ישלם הכל או ישלם עם שבריו לכלי חשוב. וא"ל ת"ש וכו' ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי. והלכתא כותייהו דמהדר ליה תבריה וממלא ליה מאניה. והרב אלפס כתב גם כן באידך עובדא דההוא דשאיל דוולא מחבריה דאי ליכא סהדי משתבע ומפטר.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רבא הני מקרי דרדקי ושתלא וספר מתא וטבחא כולהו בעידן עובדתייהו כשאלה בבעלים היא. פירוש בעידן עבידתייהו שעה הראויה להתעסק בו באותה מלאכה. אבל שעה שאינה ראויה להתעסק באותה מלאכה כגון הלילות [לא]. וכן התלמידים נשאלים ל[רבם], שהרי הוא כמו כן מתחכם עמהם, כדאמרינן [תענית ז' ע"א] ועם תלמידי יותר מכולם.
זאת המשנה והגמרא שלה טוב לפרשה בדרך קצרה, לפי שרבו בה דקדוקין והויות ומחלוקות בין החכמים ז"ל. השואל את הפרה שאלה חצי היום וכו'. הני תלת בבי דתני במתני' כולהו צריכי, דלא תימא שאלה חצי היום וכו' הוא דמיחייב שוכר בדאמר איני יודע, משום דבההוא יומא גופיה דאיתיליד ליה ביה ספיקא הוחזק בשאלה, אבל שאלה היום ושכרה למחר, דאיכא חד [יומא] דאיתיליד ביה ספיקא דלא הוחזק בשאלה כלל [אימא] דאפילו בשמא לפטר, קמ"ל. ואכתי הוה אמרינן דההיא פרה מיהת הוחזקה בשאלה מיהת [ליום ראשון] אבל שאל אחת ושכר אחת, ומתה אחת מהן, דהך דמתה לא הוחזקה בשאלה כלל, אימא לא ליחייב, קמ"ל.
<h2>דף צז:</h2>
השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור. בשבועה שמתה באונס. אי קשיא לך אמאי לא ישבע נמי ששכורה מתה. לישתבע ע"י גילגול דשכורה מתה. (דהא קיימא לן) אע"ג דתובע שמא, דהא כל שבועת השומרים תביעת שמא היא, שמשכיר אינו יודע אם נאנס או לא ומשתבע שומר דמתה באונס. ותו על ידי גילגול מיהת לישתבע דכיון שנשבע מתה כדרכה לישתבע נמי על ידי גילגול דשכורה מתה דהא קיימא לן [קדושין כ"ח ע"א] מגלגלין אפילו שמא על שמא. והכי דייק הרב אברהם בר' דוד בשבועת השותפין שהיא באה בשמא, דאם חלקו דאינו יכול להשביעו, דאם נתגלגלה אפילו שבועת שמא ממקום אחר מגלגל עליו שבועת השיתוף הראשון. מדלא קתני במתניתין דשבועות [מ"א ע"א] נתגלגלה עליו שבועת בריא ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא מגלגלין אפילו שמא על שמא. וכן שבועת סוטה ארוסה ונשואה שבא על שמא היא. והכא מאי שנא. ויש לומר דשניא שבועת השומרים דעלמא, משום הכי משבעינן ליה בתביעת שמא, דאין משכיר יכול לדעת האמת אם מתה באונס אם לאו, והנתבע יכול לכפור ולטעון שקר ולהעיז פניו בפני בעל פקדונו, שהרי אינו יודע האמת, הילכך [הטיל] רחמנא עליה שבועה. ומגלגלין אותה על כיוצא בה, אע"פ שהיא שמא על שמא, (אפילו על כיוצא בו). אבל בשמא דהכא הלא יכול המשאיל לדעת האמת כמו הנתבע, וכשתובע אינו יכול להעיז פניו, כיון שהמשאיל יודע העיקר (ולהכחישו) [ויכול להכחישו]. ועוד מדקאמר איני יודע ריע טענתיה. הילכך אין בשבועת שמא כזו להשביע הנתבע שהוא בריא. וכן [אם אמר] לא היו דברים מעולם פטור לגמרי. והכי חזינן בפקדון בכמה משניות בכמה מקומות, כגון ההיא [שבועות מ"ב ע"ב] דזה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון. אבל שומר דטעין נאנסה ליכא חזקה גביה, דהא יכול להעיז לפי שאין המפקיד יודע אם אמת הוא אם לאו. וכל כיוצא בזה מעיז ומעיז. הילכך רמא רחמנא שבועה עליה אע"ג דכפר בכוליה. והרבה דיקדוקין וצדדין יש אומרים בזה. וגם רבינו שלמה לא כתב זה. וצריך עיון. ומה שכתבתי הוא נכון.
<h2>דף צח.</h2>
תני רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה וכו'. כל זה הענין לדעתי כמו שפירשתיו במימרא דרבי חייא בר אבא דלעיל. ולדבריו לא נמצא לעולם שבועת השומרים בפחות מג' פרות. והכי אוקימנא בריש פרק שנים אוחזין [ה' ע"א]. והיינו דאמרינן הכא, ולרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים וכו', כלומר כיון דלדעת רמי בר חמא לא אשכחן שבועת השומרים אלא כשהוא מודה במקצת וכופר במקצת לבד הטענה שהשבועה של שומרים באה עליה כדלעיל, אם כן לדידיה מצרכינן ברישא לתלת [אחדא אמר] לא היו דברים מעולם, וחדא בהודאה שאמר אין בעידן שאלה מתה ואחדא אמר לא ידענא וכו', והיא הפרה שהוא אומר עליה שמא השכורה מתה היא הראויה לשבועת שומרים, אילו טעין ליה משאיל אישתבע לי דפרתי מתה. הילכך בעינן תרתי לבד מהא לכפירה והודאה. דאי ליתנהו להנהו תרתי חדא דכפר וחדא דלודי בה לא משתבע כלל אפילו כד טעין בברי דשכורה מתה. וכדבררנו... לכפירת העיקר. הילכך כד הוי שמא נמי לא אמרינן בה מתוך שאינו וכו', דליכא תרתי אחריני, חדא לכפירה וחדא להודאה, וכדפרישית. וכי איכא תרתי אחריני [והוי] שמא באידך, משלם ההיא מתוך וכו'... כפירת העיקר בשבועת התורה, דומיא דמודה במקצת. והכי נמי אזיל סיפא בארבע וכו'. אבל לרבנן דפליגי עליה דרמי בר חמא, דאמרי דלשבועת השומרים לא בעינן [כפירה] במקצת [והודאה] במקצת, ובכל ענין דקא טעין נאנסה מיחייב, אלמא אין שבועת השומרים קשורה ונטפלת במודה מקצת, הילכך סגי ליה רישא בתרתי וסיפא בתלת. דאע"ג דההיא דקא טעין עלה לא ידענא אי שכורה מתה וכו' היא הראויה לשבועת השומרין אילו טעין ליה משאיל אשתבע ליה דכדרכה מתה, כיון דלרבנן אינה צריכה [השבועה] של שומרים למודה מקצת, זולתה בחדא תהוי בה הודאה דלישתבע בה, וחדא דשאלה מתה סגיא. דאי טעין בבריא באידך דשכורה מתה וכדרכה חייב שבועת השומרים מן התורה, ואפילו ליכא אחריתי. הילכך כי טעין בשמא, דלא ידע אי שכורה מתה או [שאולה], והך דקיימא וכו' ואיכא אחריתי שמודה בה, דאמר אין חדא דשאלה מתה, מיחייב בין תרוייהו שבועה דמודה מקצת, דהא איכא כפירה והודאה, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אבל אי ליכא אחריתי שהודה בה לית לן למימר דליהוי מחויב שבועת השומרים ואינו יכול לישבע וכו', דהא ודאי כל זמן שאינו טוען שכורה מתה (נמי), [נהי] דראויה היא לשבועת השומרים, אבל היא אינה שבועת השומרים, ופטור הוא. דאוקמינן ממונא בחזקת מריה וכדרב נחמן. זה אומר איני יודע וכו' יחלוקו. אוקימנא לסומכוס ולית הלכתא כותיה אלא כחכמים האומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.
<h2>דף צח:</h2>
מתניתין. השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו וכו' פטור. האי שלוחו של שואל הוא דאמרי' פטור, לאו דשוייה שליח לאתוייה, אלא כגון שכירו ולקיטו. כדאוקימנא רב חסדא פרק מרובה [ב"ק ק"ד ע"א] דהלכתא כותיה. וטעמא דכולהו שהוא פטור לפי שאין חבין לאדם אלא מדעתו, וכיון דלא הביאוה בשליחותו פטור. ובגמרא מקשי אסיפא ביד עבדו חייב וכו', ואוקמה שמואל [בעבד עברי] דלא קני ליה גופיה ויש לו יד כדי לזכות אחרים מיד רבו וכדא' דבעי קנין. אבל בעבד כנעני יד עבד כיד רבו דמיא וכאילו עדיין לא יצתה מרשות משאיל דמיא ופטור.
<h2>דף צט.</h2>
והיכא דאמר ליה השאילני פרתך ואמר ליה ביד מי ואמר ליה הכישה במקל והיא תבוא, כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת ומתה חייב היכא דחצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל, דודאי להתם אזלא. ואע"ג דאיכא גזיאתא שתוכל להטמין שם ולא תבוא, אפילו הכי סמכא דעתיה וחייב. אמר רב הונא השואל קרדום מחברו ביקע בו קנאו. ולא מצי משאיל הדר ביה. ואם לא בקע בו מצי הדר ביה. ולית הילכתא כותיה, דבמשיכה לחודה קם ליה לכל ימי שאלתו, דתניא כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרים. ושכירות דקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כקרקע, ושכירות של מטלטלין במשיכה כקניית מטלטלין, ולא כסף קונה בו. ודרבי אמי דאמר במשאיל לקרדום מעל לפי טובת הנאה שבו, צריך עיון עם מתניתין דמעילה [י"ח ע"א] דאמרה דלא מעל עד שיפגום. ודילמא שאני משאיל כיון שאין הפגם בא בידו, אך שבא על ידו, ואין סופו לפגום, שחייב לפי טובת הנאה, וצריך עיון.
<h2>דף צט:</h2>
אמר שמואל האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה ואית בה חמשין תמרי אגב הדדי מזדבן בחמשין נכי חדא וחדא חדא לחודיה מזדבן בחמשין לא משלם ליה אלא חמשין פריטי נכי חדא. וכן במזיק. מאי טעמא שמין בית סאה באותה שדה תנן. וכן הלכתא. אמר רבא הני תקולאי דתברי חביתא דחמרא וכו' ולא אמרן וכו', כלומר כי אמרינן כד אהדרו בתר יומא דשוקא מהדרי ליה חמשה, הני מילי היכא דלא הוה ליה בהדיה ביומא דשוקא חמרא לזבוני, אבל הוה ליה חמרא טובא לזבוני מאי אפסדוה, הא אפילו מהדר ליה לא היה מוכר אותו יין, שהרי יש לו יין אחר למכור, ולא משלמי חמשא [אלא] חביתא דחמרא או ארבעה. נסחא אחרינא גרסינן הכי, ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא אבל אית ליה חמרא לא. ופירושה הכי, ולא אמרינן דיכיל לאהדורי חביתא דחמרא אלא דלית ליה חמרא אחרינא בההוא יומא דשוקא דקא מהדרי ליה ויכיל לזבוני האי חבית. אבל אית ליה חמרא אחרינא בההוא יומא דשוקא לא, כלומר ומהדר ליה חמשא. שאמר להו בההוא יומא דתבריתו הוה מזבנינא ליה דלא הוה לי חמרא אבל השתא הא אית לי טפי.
<h2>דף ק:</h2>
היו לו שני עבדים וכו' ישבע המוכר שהקטן מכר. ושבועת התורה היא זו דמודה מקצת, דהא אוקימנא בגמרא דלוקח קא טעין ליה עבד גדול בכסותו ושדה גדולה בעומריה, והמוכר אינו מודה לו אלא כסות עבד קטן. והוי מודה מקצת מן הכסות כדאוקימנא בדליפי, כלומר שכך טוען מיריעה אחת לקחתי ממך כסות לעבד גדול, והעבד גם כן לקחתי. והוא אומר לא קנית ממני אלא כסות לצורך הקטן, ולא קנית גם כן אלא העבד הקטן. ומיגו דמשתבע אכסות, דמודה מקצת גמור הוא, משתבע נמי אעבד, וכדתנן זוקקין וכו'. וקמ"ל דלא אמרינן כסות עבד כעבד דמי.
ממאי [דסבר ר"מ] דאקשינן קרקע לעבד. פירוש לאו היקישא ממש קאמר, אלא הכי קאמר ממאי דרבי מאיר יתן דין אחד לשניהם להשבע עליהם דילמא במקרקעי לא קאמר ולא פליג בהא, לא ס"ד וכו'.
המוכר זיתיו לעצים. סתם ולא נתן לו זמן לקוץ. ועשו פחות מרביעית לסאה [הרי אלו] של בעל הזיתים. דבהא לא קפדי אינשי. הא אם עשו רביעית חוץ ממה שמוציא במסיקתן ובעצירתן שקיל בעל הקרקע חלק בגוייהו אפילו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס, דארביעית (לא) קפדי אינשי. שטף נהר את וכו' יחלוקו. אוקמוה ריש לקיש בגמרא בשנעקרו בגושיהן ובתוך שלש אבל [לאחר] שלש הכל לבעל הקרקע. ואם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו, משום ישוב ארץ ישראל.
<h2>דף קא.</h2>
אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל וכו'. זאת הסברא פירש הרב ר' זרחיה בשני פנים, ושניהם כאחד טובים. ועל מה שהגיה הרב והקשה הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל על פירוש הראשון, תמיהא לי טובא מאי קא קשיא ליה. לי [נראין] דברי הרב בעל המאור נכונים, כי מה שכותב מתחילה ומקבל כחוכר דמי, והגיה הרב על זה הפירוש שבגרסת הספרים ליכא אלא מקבל לאו כחוכר דמי וכו', לא תפש כחוכר דמי אלא לפי דודאי פשיטא מברייתא מדקתני מעשר ונותן לו אלמא כחוכר דמי. דאי לאו כחוכר דמי, חלק גוי המציק אמאי מוטל עליו לעשר. וכמאן דאמר ליה רב כהנא לרב זביד. ומההיא מתני' לא משמע מידי, אבל מהא ברייתא איכא למשמע מינה דכחוכר דמי. ודקנין נמי ואין קנין נמי איפכא מסתברא, אינהו פשטי מינה דיש קנין מדנקט מציק, אבל מאחר דלא מציק אלא שקנאה במעותיו, אין צריך לעשר. אלמא יש קנין וכו'. ותו מאי דכתב הרב בעל המאור ז"ל, ולמאי דס"ד מעיקרא אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי, הגיה הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל על זה, שיבוש, כי מתחילה "מקבל כחוכר דמי" אמרו וכו' לא אמרינן למאי דס"ד וכו', אלא לדחיה שדחה רב כהנא למתני' דאיכא לפרושה ההיא אי לאו ברייתא דאין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי.
ומה שפירש בספר המאור על ההיא דגיטין [מ"ג ע"ב] דאמרינן החכירות פטורה מן המעשר, והכא משמע דחוכר חייב, דתנאי היא, ודהתם סבר יש קנין ודהכא סבר אין קנין. והגיה הרב על זה, והא האי תנא דהכא סבירא ליה דחוכר חייב, וסבירא ליה דיש קנין, דברישא דהא [מתנית]ין [דמאי פ"ו מ"ב] החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומוקמינן לה במסקנא ד[יש קני]ן, ואפילו הכי בחוכר חייב, משום דכדידיה דמי. וקשיא בהדיא ההיא דגיטין. אלא על כרחיך ההיא דגיטין בסוריא ודהכא בארץ ישראל. הא נמי תמיהה לי, דאם כן דיש קנין כדמוקמינן, מה לי סוריא מה לי ארץ ישראל. ועוד הלא פירשו להך רישא בירושלמי במסכת דמאי פרק ו' [ה"א] כרבנן דפליגי בהדי ר' יהודה, דהיינו טעמא בחוכר מעשר ונותן לו משום דקנס קנסו חכמים בחוכר מגוי, כדאיתא בירושלמי [שם]. אבל במקבל מן הגוי לא קנסו. ומשום הכי קתני בריש ההוא פירקא [שם מ"א] המקבל שדה מישראל ומן הנכרי חולק לפניהם, כלומר נותן להם חלקם ואין צריך לעשר. דסבירא להו לרבנן יש קנין לגוי בא"י. ובישראל היינו טעמא דאמרינן אין צריך לעשר לא שנא במקבל ולא שנא בחוכר, לאו מדינא קא אמרי אלא מתקנתא, כדאיתא התם קל הקלו חכמים במקבל שלא תבור ארץ ישראל. (ולישראל) [ולרבנן] הוא דאיצטריך ההוא טעמא. אבל לרבי יהודה דפליג עלייהו איכא למימר דסבירא ליה כותייהו בחוכר מגוי, ולאו מטעמייהו משום קנס אלא מדינא דאין קנין לגוי. ומקבל מעשר ונותן לו, או משום דכחוכר דמי כדסברוה מעיקרא אי משום קנסא כיון דשל אבותיו היו אזל ומקבל [אבל במקבל] לא, ולעולם מקבל לאו כחוכר דמי ואין צריך לעשר היכא דלאו של אבותיו היא. אבל אי קסבר יש קנין לגוי לא הוה קניס רבי יהודה אף בחוכר וכל שכן במקבל היכא דלאו מאבותיו היא. הכי סבירא ליה לתנא דברייתא דגיטין דקא פטר בחכירות לגמרי. אבל כשהיא מאבותיו ממש קנסינן ליה, ואפילו נימא יש קנין. והרב לא רצה לחלק ביש קנין ואין קנין אלא לדעת ר' יהודה, דהא שקלא וטריא גביה ואליביה. אבל לרבנן ודאי בהא פליגי, לפי שיטת הגמרא דהכא, דמר סבר קנסינן בחוכר מגוי, וההיא דגיטין סבר לא קנסינן ויש קנין. משום הכי חכירות פטורה לגמרי. וכל [זה הוא] למאי דמסקינן ממתניתין אי לאו ברייתא. אבל מאחר דאוכחינן ממתני' דרבי יהודה אית ליה יש קנין, כדפרשינן לעיל, ובמקבל שדה דלאו מאבותיו ממש ומגוי דלאו מציק פטור לגמרי, (ד)נראה דהכי נמי בחוכר פטור, דהא מקבל וחוכר כהדדי נינהו, וכדאוכחנא נמי מהא דמקבל כחוכר דמי, ואם כן ההיא דגיטין רבי יהודה היא דקסבר יש קנין, ולא קניס בחוכר כלל. ותו לא קשיא מידי. ואפשר לאוקומי לההיא (אפילו) [לדעת] הרב זרחיה [אפילו] בארץ ישראל, וההיא מתניתין דדמאי פליגא עליה. וצריך עיון דברי הירושלמי. מכל מקום לפירושא קמא דפירש הרב ר' זרחיה תמיהא לי, כי לפי הירושלמי דמפרש ביה רבי יוחנן טעמיה דרבי יהודה, משמע דמתניתין דדמאי דמחייב רבי יהודה לעשורי אפילו במציק, משמע דקסבר דאפילו מציק דלית ליה בה קנין מדינא, אפילו הכי אין צריך לעשר אי לאו דאבותיו היא, דקנסינן ליה איידי דחביבא ליה, כדאיתא בגמרא דהכא ובגמרא דהתם. וצריך עיון. וכפירושא בתרא מסתברא לפי הירושלמי, וצריך עיון.
היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. והיא שדה העשויה ליטע, שמין לו כאריס. אבל אם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. ופירש רבינו שלמה אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה, ואם ההוצאה יתר על השבח נותן לו השבח. והרב ר' זרחיה פירש, כפחות שבשכירות, כמה שמזלזלין הפועלים הפחותים, עד כאן. וכדאשכחן נמי בפרק השוכר את הפועלים [פ"ז ע"א] דאם אמר לו כאחד וכשנים נותן לו כפחות שבשכירות.
<h2>דף קא:</h2>
היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות ואמר עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא. אבל בית אינו נפחת בנטילת עציה כל כך. אבל בהתחלת קיומם עדיף לן יישוב דבית מיישוב דשדה, כדחזינן גבי דינא דבר מצרא [ק"ח ע"ב]. והיכא דאמר ליה בעל הקרקע לבונה טול עציך ואבניך, איפליגו בה רבינו האיי ורב אלפסי ז"ל ולדברי הרב אלפסי שומעין לו. והרב ר' זרחיה הכריע כדברי הרב רבינו האיי דלא אשכחן דליפלגו בגמרא בין בית לשדה אלא היכא דאמר עצי ואבני אני נוטל, אבל היכא דלא בעי למישקלינהו שמין לו וידו על התחתונה. וכההוא דאתא לקמיה דרב פפא שדן בשדה, והוא הדין לבית. ואע"ג דאמר בעל הקרקע לא בעינא אין שומעין לו.
ירושלמי [תוספתא פ"ח הי"א] תני ללינה אין פחות מיום אחד. לשביתה אין פחות משני ימים. לנישואין אין פחות משלשים יום. ואם השכירו לזמן ידוע, כגון שאמר לו באלול הנני משכירו לך שלשה או ארבעה חדשים, אע"פ שהגיע זמנו לצאת בימות הגשמים מוציאו, מאי טעמא, הא ידע דזימניה בטבת או בשבט הוא.
מתניתין. המשכיר בית וכו' אמר רב יהודה להודיעו קתני. נראה דרב יהודה גופיה סמיך אטעמא קמא, דבימות החמה שכיח למיגר, אבל בימות הגשמים לא שכיח למיגר. הילכך אם הודיעו שלשים יום אפילו תוך ימות החמה יכול להוציאו לאחר שלשים שהרי מוצא לשכור. והכי קאמר המשכיר בית לחבירו סתם מכל ימות הגשמים אינו יכול להוציאו כלל אפילו הודיעו מן החג ועד הפסח, דהא לא שכיח ליה למיגר. אא"כ הודיעו ל' יום מעיקרא, כלומר קודם שיכנסו ימות הגשמים ל' יום. והוא מיום ט"ו באלול, שהוא צריך להודיעו. דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא, דתו לא מצי מפיק ליה. ואפילו לא נכנס אלא יום אחד מהני שלשים יום בימות הגשמים שוב אין מוציאו עד הפסח. וכשאמרו י"ב חודש נמי להודיעו [אמרו]. ומתניתין הכי קתני, אינו מוציאו מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו תוך ימות החמה ל' יום. וכשם שמשכיר חייב להודיעו, כך שוכר צריך להודיעו. דאמר ליה אי אודעתן הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא.
אמר רב הונא אם בא לרבות בדמיה מרבה. והוא דיקור בתי. ואי לא לא. נפל ליה ביתאיי. פירוש למשכיר. דאמר ליה לא עדיפת מינאי. פירש רבינו שלמה והואיל והגיע זמנו לצאת מוציאו. ודוקא שאינו מוצא המשכיר לשכור, אבל בתוך זמנו לא מפיק ליה כלל. כל זה מפרש רבינו שלמה ז"ל. זבנא ואורתה ויהבה במתנה. אינו מוציאו היורש והלוקח, דאמר ליה השוכר לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה. ואם צריך המשכיר לעשות מן הבית בית חתנות לבנו, יכול להוציאו היכא דלא הוה ליה לאודועיה. אבל אפשר לאודועיה הוה ליה לאודועיה.
מתניתין המשכיר וכו' ת"ר המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות וכו', ומזוזה שהיא חובת הדר, ועל השוכר לעשותה. איבעיא לן בגמרא מקומה על מי, ופשטוה דעל השוכר לעשותו, דהא דבר שאין בו מעשה אומן הוא, דהא אפשר בגובתא דקניא.
<h2>דף קב.</h2>
ות"ר כשהוא יוצא מבית המשכיר ישראל לא יטול המזוזה בידו פירש רב אחא בפרשת שלח לך דהיכא דבעי למשקלה מהאי פיתחא אדעתא למקבעא בפתחא אחרינא בשעתיה שפיר דמי, והכי נמי אמרינן בתכלת, דהא קיימא לן [שבת כ"ב ע"א] כשמואל דאמר מתירין מבגד לבגד. אבל אם הבית של גוי, נוטלה בידו ויצא. ואית דמקשו על הא מילתא מההיא דאמרינן מעשה היה וקבר אשתו ובניו דשמעתין (או) שלא אמר אלא כשצריכה לו לבית [אחר]. הזבל של בעל הבית. אוקימנא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא, דבעלים מפקרי להו לגללים, כדאמרינן בכמה דוכתי [לעיל כ"ז ע"א], משום דאיהו לא ידע בהו. אבל בעל החצר מסתמא לא מפקר להו וזכי בהו, דקניא ליה חצירו, וכדרבי יוסי בר' חנינא וכו'. אבל בחצר דאגירא ליה לשוכר אפילו אתו מעלמא אינו למשכיר אלא לשוכר, דחצירו המשתמרת לדעתו קרינא ביה. והלכתא המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה.
אאימן. תמיהא לי פירוש רבינו שלמה, דמפרש אפילו אאימן, מאי אפילו, ואדרבה דוקא מסתברא אאימן ולא אבצים, דלא קני להו עד דנפלי, ולית בהו גזל כלל. אבל אאימן שכבר קנה אותה הוי לחודיה גזל מפני דרכי שלום.
מתניתין. המשכיר בית וכו' ומי ששכר מרחץ מחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהוב בחודש רשב"ג ורבי יוסי אמרו יחלוקו חודש העיבור. ולית הלכתא כותייהו, אלא כרב נחמן קיימא לן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת, דאיהו קאי כרבנן, ואינהו קיימי כסומכוס. ואע"ג דאתא בסוף כולו למשכיר, ואע"ג דאפיך מיפך דאמר מדינר זהב בחודש בי"ב זהובים לשנה. והכי פסיק כותיה לקמן בפרק המקבל [ק"י ע"א], כל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאיגלויי כי הכא, כדאיתא התם.
<h2>דף קב:</h2>
ובפלוגתא דאסתירא מאה מעי וכו'. והוא דמטלטלי. פירוש, אדם שמוכר חפץ בזה הלשון, או איפכא בזה הלשון. מתרצי שניהם איזה לשון נתפיס מהם, קיימא לן כשמואל דאמר הלך אחר פחות שבשניהם שבלשונות, דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון [אחרון]. הילכך מספיקא לא מפקינן ממונא. ואי תפס לא מפקינן מיניה.
שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי, אם בתוך זמנו משכיר נאמן, אם לאחר זמנו בחזקת שנתן ושוכר נאמן. וכדתנינן נמי בבכור שמת אביו תוך שלשים יום כי האי גונא, ואפילו הם חולקים ביומא דמשלם זמניה, עביד איניש דפרע ביומא דמשלים זמניה ושוכר נאמן, ובשבועה.
<h2>דף קג.</h2>
נקיטת חמש שנין. י"מ אותו על טענת משכיר לשוכר, כלומר כבר דרת בה חמש שנים ולא תהיה בידך עוד אלא חמש שנים. ואידך טעין דלא דר בה כל כך. נאמן המשכיר. ומקשינן אלא מעתה וכו'. אבל הכא האי שטרא איננו ביד המשכיר לגוביינא אלא כי היכי דלא ליחזק שוכר על הבית השכור לו. ולא נהיר. ויש לפרש נמי כי טענת השוכר היא זאת, ששטר שפרע השכירות של חמש שנים, ומהימן למימר פרעתי חצי השכירות.
אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם. כמו שפירש רבינו שלמה. והתוספות חולקין עליו במה שפירש דאפילו החזירו לא כלתה שאלתו. ודוק ותשכח וצריך עיון.
האי מאן דאמר ליה לחבריה אושלן מרא והאי מאן דאמר נמי אושלן גרגותא וכו' כולהו הלכתא נינהו.
המשכיר בית וכו'. אוקימנא למתניתין בדקאי אגודא דנהרא. (ובהא קפדי אינשי), ואמר ליה כזה אני משכיר לך. מהו דתימא כזה, דקאי אגודא דנהרא, ובהא קפדי אינשי, אבל אארכו ורחבו לא קפדי, קמ"ל. ומשום הכי לא ישנהו ממה שהיה. אבל אי אמר ליה בית זה אני משכיר לך ונפל אינו חייב לבנותו כלל ופטור. ואי אמר בית סתם ונפל יהיב ליה כל מאי דבעי, ומותר לשנות. והוא שיהא קרוי בית.
